שנתיים של שתיקה: סיפור על אם, בת וגעגוע שלא מרפה

"תמר, את שומעת אותי? תעני לי, בבקשה!" צעקתי לתוך הטלפון, למרות שידעתי היטב שאין מי שיענה. המסך נשאר דומם, קר. שנתיים עברו מאז הפעם האחרונה ששמעתי את קולה של בתי. שנתיים של שקט צורם, של לילות ארוכים בהם אני מתהפכת במיטה, מנסה להבין איפה טעיתי. אני רבקה, בת שישים ותשע, גרה בדירה קטנה בפתח תקווה. פעם הבית היה מלא חיים – תמר התרוצצה במסדרון, צחקה עם אחיה יונתן, ואני הייתי אופה עוגות שמרים לשבת. עכשיו, רק השעון מתקתק.

לפעמים אני חושבת שאולי זו אשמתי. אולי הייתי קשוחה מדי, אולי לא הקשבתי מספיק. תמר תמיד הייתה דעתנית, ילדה עם עיניים גדולות וחלומות גדולים. כשהיא הודיעה שהיא עוזבת את הלימודים באוניברסיטה כדי להיות אמנית, נבהלתי. "תמרי, בארץ הזאת צריך מקצוע ביד," אמרתי לה אז, "אמנות זה יפה, אבל זה לא יביא לך פרנסה." היא הסתכלה בי בעיניים בוערות: "אמא, אני לא רוצה לחיות חיים של מישהו אחר!"

הוויכוחים הלכו והחריפו. יונתן ניסה לתווך בינינו, אבל גם הוא התייאש בסוף. ואז הגיע אותו ערב נורא – תמר חזרה מאוחר מהסטודיו, עייפה ומלוכלכת מצבעים. אני הייתי עצבנית אחרי יום קשה בעבודה. "את לא יכולה להמשיך ככה!" צעקתי עליה. היא זרקה את התיק על הרצפה: "אמא, את לא מבינה אותי בכלל!" הדמעות שלה זלגו בלי שליטה. "אני עוזבת!" היא אמרה – ויצאה מהדלת.

מאז – שתיקה. לא טלפון, לא הודעה. אפילו ביום ההולדת שלי – כלום. בהתחלה עוד ניסיתי להתקשר, לשלוח הודעות: "תמרי, אני דואגת לך", "אני אוהבת אותך". כלום. יונתן אומר לי: "אמא, תני לה זמן. היא תחזור." אבל הזמן עובר והלב שלי נשבר.

לפני חודשיים השכנה שלי, אסתר לוי, חגגה שישים ושמונה. היא גרה לבד מאז שבעלה נפטר במלחמת יום הכיפורים. לפעמים אני מביאה לה עוגה או תה – שתינו יושבות במרפסת ומדברות על הילדים שלנו. אסתר מספרת לי על הבן שלה שגר בחיפה – גם הוא לא מתקשר הרבה. "זה הדור שלהם," היא אומרת באנחה, "הם עסוקים בעצמם." אבל אני יודעת שזה לא רק זה – יש פה כאב עמוק יותר.

יום אחד, כשאני אצל אסתר, היא שואלת אותי: "רבקה, את חושבת שתמר תסלח לך?" אני שותקת. איך אפשר לדעת? אולי פגעתי בה יותר מדי. אולי הייתי צריכה לחבק אותה במקום להטיף לה מוסר.

בערבים אני יושבת לבד מול הטלוויזיה – החדשות מדברות על יוקר המחיה, על הפגנות ברחובות תל אביב, על מתחים בין דתיים לחילונים. לפעמים נדמה לי שכל המדינה הזאת מלאה בכעסים ובפצעים שלא הגלידו. גם המשפחה שלי ככה – פצע פתוח.

לפני שבוע קיבלתי מכתב מהעירייה – רוצים להעלות לי את הארנונה שוב. הפנסיה שלי בקושי מספיקה לשכר דירה ולתרופות. חשבתי להתקשר לתמר ולספר לה – אולי זה יגרום לה לענות לי? אבל פחדתי שתחשוב שאני רק רוצה ממנה כסף.

בלילות אני חולמת עליה – ילדה קטנה עם קוקיות, רצה אליי מהגן וצועקת: "אמא!" אני מתעוררת עם דמעות בעיניים.

לפעמים אני מדברת עם יונתן בטלפון – הוא גר בירושלים עם אשתו ושלושת הילדים שלו. "אמא, בואי אלינו לשבת," הוא מציע לי כל פעם מחדש. אבל אני מרגישה שאם אעזוב את הבית שלי – תמר לעולם לא תחזור אליו.

השכנה אסתר אומרת לי: "רבקה, החיים קצרים מדי בשביל כעסים כאלה." היא צודקת – אבל איך משחררים? איך מפסיקים לחכות לטלפון שלא יגיע?

השבוע ראיתי ברחוב מודעה על ערב פיוס בין הורים לילדים מרוחקים – משהו שמארגנת עמותה מקומית. התלבטתי אם ללכת. אולי שם אפגוש הורים כמוני – אולי אצליח להבין איך ממשיכים הלאה.

בערב האירוע לבשתי את השמלה הכחולה שתמר אהבה פעם – זו עם הפרחים הקטנים. באולם ישבו עוד נשים בגילי – כולן עם עיניים עייפות וידיים שמחפשות משהו להיאחז בו. אחת מהן סיפרה שבתה לא דיברה איתה כבר חמש שנים כי לא קיבלה את בן הזוג שלה; אחרת סיפרה על בן שעבר לארצות הברית וניתק קשר.

המנחה אמרה: "לפעמים צריך לשחרר את האשמה ולסלוח לעצמנו." דיברנו על מכתבים שלא נשלחו ועל מילים שלא נאמרו בזמן.

כשחזרתי הביתה הרגשתי קצת פחות לבד – אבל הגעגוע לתמר רק התעצם.

ביום שישי האחרון הכנתי חלה לשבת – כמו פעם. הנחתי אותה על השולחן והדלקתי נרות. התפללתי בלב: "אלוהים, תן לי עוד הזדמנות לתקן." אולי יום אחד תמר תעמוד שוב בדלת – אולי תסלח לי.

אני מסתכלת בתמונות הישנות שלנו ושואלת את עצמי: האם אפשר לבנות גשר מעל תהום של שתיקה? האם יש תקווה לאמהות כמוני? אשמח לשמוע מה אתם חושבים.