צעקת אמא: "בגדת בי!" ואבא נעלם בלי עקבות

"אלישבע! אלישבע! תתעוררי!" הקול של אמא פילח את הדממה של הלילה כמו אזעקה. פקחתי עיניים, הלב שלי דפק כמו משוגע. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, והטלפון צלצל שוב. הרמתי את השפופרת ביד רועדת.

"אלישבע! תחזרי הביתה מיד!" אמא נשמעה שבורה, כמעט לא זיהיתי את הקול שלה. "אמא, מה קרה?" שאלתי, מנסה להחזיק את עצמי שלא להישבר. "הוא… הוא עזב. אבא שלך פשוט נעלם."

השתיקה שאחריה הייתה כבדה. שמעתי אותה בוכה, ואז צעקה: "בגדת בי! אתה שומע? בגדת בי!" לא ידעתי אם היא מדברת אליי או אל אבא, אבל רעד עבר לי בגוף.

קפצתי מהמיטה, לבשתי מהר ג'ינס וחולצה, ויצאתי אל הלילה הירושלמי הקריר. הרחובות היו ריקים, רק אור פנס רחוק ריצד על המדרכה. בדרך הביתה ניסיתי לנחש מה קרה. אבא ואמא רבו הרבה בשנים האחרונות, אבל אף פעם לא ככה. תמיד חשבתי שזה יעבור, שהם ימצאו דרך לחזור זה לזו. טעיתי.

כשנכנסתי הביתה, מצאתי את אמא יושבת על הרצפה במטבח, הראש שלה בין הידיים. מסביבה היו כוסות שבורות, והשעון הישן של סבא שכב על הרצפה, מחוגיו נעצרו.

"אמא…" התקרבתי בזהירות. היא הרימה אליי עיניים אדומות. "הוא הלך, אלישבע. הוא עזב אותנו."

"למה? מה קרה?"

"הוא… הוא בגד בי," היא לחשה. "עם מישהי מהעבודה שלו. את מבינה? אחרי כל השנים האלה…"

ניסיתי לעכל את המילים. אבא שלי? הבנאדם שתמיד היה שם בשבילי, שלימד אותי לשחק שחמט בשבתות, שלקח אותי לטיולים במדבר יהודה? איך הוא יכול היה לעשות דבר כזה?

"את בטוחה? אולי יש הסבר?"

"ראיתי הודעות בטלפון שלו," היא אמרה בקול חנוק. "ואז הוא פשוט לקח תיק ויצא מהדלת. אפילו לא הסתכל עליי."

הרגשתי איך הכעס והעלבון שלה מחלחלים גם אליי. אבל משהו בתוכי סירב להאמין. אולי זו טעות? אולי הוא יחזור עוד מעט?

באותו לילה לא עצמתי עין. שמעתי את אמא בוכה בחדר שלה, ואת עצמי מתפללת בלחש: "אלוהים, תחזיר אותו הביתה. בבקשה."

בבוקר קיבלתי הודעה מאחי הצעיר, דניאל: "שמעת מה קרה? איפה אבא?"

לא ידעתי מה לענות לו. כתבתי: "עדיין לא חזר. אני איתך בכל דבר שתצטרך." דניאל היה בצבא, רחוק מהבית, והלב שלי נשבר עליו.

עברו ימים בלי סימן מאבא. אמא הסתגרה בחדר שלה, כמעט לא דיברה איתי. כל פעם שניסיתי לשאול אותה משהו, היא רק אמרה: "אני לא יכולה עכשיו." הבית התמלא בשתיקות כבדות ובמבטי אשמה.

בערב שבת הראשון בלעדיו, ניסיתי להדליק נרות כמו תמיד, אבל הידיים שלי רעדו. אמא ישבה מולי בשולחן הריק, העיניים שלה כבויות.

"אלישבע," היא אמרה פתאום, "את חושבת שהוא יחזור?"

לא ידעתי מה לענות. רציתי להגיד שכן, אבל פחדתי לשקר לה. במקום זה אמרתי: "אני מקווה שכן."

בלילה חלמתי שאני רצה אחרי אבא ברחובות ירושלים והוא לא עוצר. אני צועקת לו: "אבא! תחזור!" והוא רק הולך ומתרחק.

ביום ראשון קיבלתי טלפון ממספר לא מוכר. "שלום, זו רחל מהמשרד של אביך," אמרה אישה בקול שקט. "רציתי לדעת אם הכל בסדר איתו… הוא לא הגיע לעבודה כבר שלושה ימים." הלב שלי צנח.

"אנחנו לא יודעים איפה הוא," עניתי בלחש.

"אם תשמעי ממנו… תגידי לו שאנחנו דואגים לו," היא אמרה וניתקה.

בערב ישבתי עם אמא בסלון החשוך. פתאום היא התפרצה: "את יודעת מה הכי כואב לי? שהוא לא חשב עליכם בכלל! עלייך, על דניאל! איך אפשר לעזוב ככה משפחה שלמה?"

"אולי הוא היה צריך זמן לחשוב," ניסיתי להגן עליו.

"להגן עליו? אחרי מה שהוא עשה לי?" היא צעקה.

"אני לא מגנה עליו! אני פשוט… אני מתגעגעת אליו!" התפרצתי בבכי.

שתינו בכינו יחד בפעם הראשונה מאז שהוא נעלם.

עבר שבוע ועוד שבוע. השכנים התחילו ללחוש מאחורי הגב שלנו במכולת: "שמעתם? יצחק עזב את הבית… אומרים שיש לו מישהי אחרת…"

ניסיתי להתעלם מהמבטים ומהרחמים שלהם, אבל בפנים הרגשתי שאני מתפוררת.

יום אחד קיבלתי מכתב בדואר – כתב ידו של אבא:

"אלישבע היקרה שלי,
אני מצטער על כל הכאב שגרמתי לך ולאמא ולדניאל. הייתי צריך זמן לחשוב ולהבין מי אני באמת ומה אני רוצה מהחיים שלי. זה לא אשמתכם ולא אשמת אמא שלך – זה אני שלא הצלחתי להתמודד עם הלחצים והפחדים שלי.
אני אוהב אותך מאוד ותמיד אהיה כאן בשבילך, גם אם מרחוק.
שלך,
אבא"

קראתי את המכתב שוב ושוב, הדמעות זולגות בלי שליטה.

בערב הבא דניאל התקשר מהבסיס: "אלישבע, קיבלתי גם אני מכתב מאבא… מה אנחנו עושים עכשיו?"

"אני לא יודעת," עניתי בכנות.

השבועות הפכו לחודשים. אמא התחילה לעבוד יותר שעות כדי למלא את הזמן והריקנות. אני התחלתי להתנדב בעמותה שמסייעת למשפחות במשבר – אולי כדי להרגיש שאני עושה משהו טוב בתוך כל הכאב הזה.

לפעמים הייתי פוגשת את אבא ברחוב במקרה – הוא נראה עייף יותר, מבוגר יותר. היינו עומדים כמה דקות ומדברים על שטויות: מזג האוויר, הפקקים בעיר, החדשות על המצב הביטחוני בדרום.

פעם אחת שאלתי אותו: "אתה מתגעגע אלינו?"

הוא שתק רגע ואז אמר: "כל יום." ראיתי דמעות בעיניים שלו בפעם הראשונה בחיים שלי.

בערבים הייתי יושבת לבד בחדר ושואלת את עצמי: האם אפשר באמת לסלוח על בגידה כזו? האם משפחה יכולה להשתקם אחרי שהלב נשבר?

לפעמים נדמה לי שכל ישראל מלאה במשפחות כמונו – אנשים שמנסים להחזיק מעמד למרות הכול, למרות הכאב והפחדים והחלומות שהתנפצו.

אני עדיין לא יודעת אם אצליח לסלוח לו באמת – אבל אני יודעת שאני חייבת להמשיך הלאה בשביל עצמי ובשביל דניאל ואמא.

אולי יום אחד נוכל לשבת כולנו יחד סביב שולחן שבת ולצחוק שוב כמו פעם.

אבל עד אז אני שואלת את עצמי: האם אפשר לבנות מחדש אמון שנשבר לרסיסים? ומה הייתם עושים אתם – הייתם סולחים?