תן לי לשחק עם בתך – ואחזיר לה את התקווה

"תן לי לשחק עם בתך – ואחזיר לה את התקווה," אמרתי בקול רועד, עומד מולו, מול יצחק רוזנברג, האיש שכל תל אביב מדברת עליו. הוא הביט בי כאילו נפלתי מהירח. "אתה יודע מי אני?" שאל בקור רוח, עיניו הכהות חודרות לתוכי. "אני יודע מי אתה," עניתי, "אבל אני גם יודע מי היא. מרים. היא לא צריכה עוד תרופה. היא צריכה חבר."

הוא שתק רגע, ואז פנה אל אשתו, רבקה, שעמדה מאחוריו, עיניה מלאות דאגה. "הילד הזה… הוא מהרחוב," לחשה. שמעתי אותה, אבל לא היה לי אכפת. כל מה שרציתי זה שמרים תחייך שוב.

אני גר בשכונת התקווה. לא רחוק מהווילה של משפחת רוזנברג, אבל רחוק שנות אור מהעולם שלהם. אמא שלי, שרה, מנקה בתים בצפון תל אביב. אבא שלי, אלי, עובד בנגריה. אנחנו שבעה אחים בחדר וחצי. מרים – היא הייתה החברה היחידה שלי מאז שהיינו קטנים. עד התאונה.

היה זה יום שישי אחד, אחרי בית הכנסת. שיחקנו תופסת ברחוב. מרים רצה הכי מהר מכולם, כמו תמיד – עד שפתאום החליקה על קליפת בננה שנזרקה מהחלון של השכן. היא נפלה חזק, הראש שלה נחבט במדרכה. מאז היא לא הלכה יותר.

המשפחה שלה נסגרה בתוך עצמה. יצחק הפסיק להזמין חברים הביתה. רבקה בכתה בלילות. מרים ישבה בכיסא גלגלים בחדר שלה, מביטה מהחלון על הילדים משחקים למטה.

ניסיתי להיכנס לבקר אותה, אבל השומר בכניסה לבית דחף אותי החוצה. "לך מפה, ילד!" צעק עליי.

אבל לא ויתרתי. כל ערב טיפסתי על הגדר מאחור, זרקתי חלוקי נחל לחלון שלה עד שפתחה אותו חרש. היינו מדברים בלחש – על בית הספר, על החלומות שלה להיות רקדנית, על איך זה מרגיש כשכולם שוכחים אותך.

יום אחד היא אמרה לי: "גבריאל, אתה היחיד שעדיין רואה אותי."

אז היום החלטתי לעשות מעשה. חיכיתי ליצחק מחוץ לבית הכנסת הגדול אחרי התפילה של שבת בבוקר. הוא יצא מוקף באנשי עסקים וחברי מועצה. כולם לחצו לו ידיים, בירכו אותו ב"שבת שלום".

אני ניגשתי אליו באומץ שלא ידעתי שיש בי.

"תן לי לשחק עם בתך – ואחזיר לה את התקווה," חזרתי שוב.

הוא הביט בי ארוכות. "אתה חושב שאתה יודע יותר טוב ממני? אתה חושב שאפשר לרפא אותה במשחקים?"

"אני לא יודע כלום על רפואה," עניתי בשקט, "אבל אני יודע על בדידות. ואני יודע שמרים צריכה חברים יותר מכל תרופה בעולם."

רבקה התקרבה אלינו, עיניה אדומות מבכי. "אולי… אולי ניתן לו לנסות," לחשה.

יצחק נאנח עמוקות. "שבוע אחד," אמר לבסוף, "אם לא תראה שינוי – אתה לא מתקרב אליה יותר."

כך התחיל השבוע הכי חשוב בחיי.

כל יום אחרי הלימודים הייתי בא לביתם של הרוזנברגים. בהתחלה מרים סירבה לצאת מהחדר. ישבתי לידה וסיפרתי לה סיפורים מהשכונה – איך יוסי מהפלאפל כמעט שרף את הדוכן כי נרדם באמצע הטיגון; איך אמא שלי מצאה חתול במקפיא של המכולת והצילה אותו.

לאט לאט היא התחילה לצחוק שוב.

ביום השלישי הבאתי לה עפיפון שבניתי מקרטון ישן ושקיות ניילון צבעוניות שאספתי מהרחוב.

"אי אפשר להעיף עפיפון מכיסא גלגלים," אמרה בעצב.

"אפשר לנסות," עניתי וחייכתי.

לקחתי אותה לפארק מאחורי הבית שלהם. קשרתי את החוט ליד שלה והתחלנו לרוץ – אני מושך את הכיסא שלה במהירות, היא צוחקת בקול רם שלא שמעתי ממנה חודשים.

העפיפון התרומם גבוה מעלינו, צבעוני ומרהיב.

"אני מרגישה שאני עפה!" צעקה מרים.

באותו ערב יצחק הביט בי אחרת. הוא לא אמר כלום, אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא מתחיל להאמין.

ביום החמישי הבאתי לה חבל קפיצה.

"אתה משוגע?" שאלה וצחקה.

"בואי ננסה משהו אחר," אמרתי והתחלנו לקפוץ יחד – אני קופץ והיא מסובבת את החבל בידיים שלה וצוחקת עד שכואבת לה הבטן.

בערב ההוא רבקה חיבקה אותי ואמרה: "לא ראיתי אותה ככה מאז התאונה." דמעות זלגו לה על הלחיים.

ביום השביעי קרה הנס הקטן שלנו.

ישבנו בגינה, מרים ואני, משחקים שש-בש על הספסל. פתאום היא שאלה: "גבריאל, תעזור לי לעמוד?"

הלב שלי דפק חזק. פחדתי שתיפול שוב, אבל החזקתי אותה חזק בידיים שלי.

לאט לאט היא התיישרה על הרגליים – רעדה קצת – ואז עשתה צעד קטן קדימה.

"אני עומדת!" צעקה בקול רם כל כך שכל השכונה שמעה.

יצחק ורבקה רצו החוצה וראו אותה עומדת לצידי, מחייכת חיוך ענק שלא ראיתי אצלה אף פעם.

יצחק כרע ברך לידה וחיבק אותה חזק כל כך שחשבתי שלא יניח לה לעולם.

"איך עשית את זה?" שאל אותי בקול חנוק מדמעות.

"לא עשיתי כלום," עניתי בשקט, "רק האמנתי בה כשהיא שכחה להאמין בעצמה."

מאז אותו יום מרים התחילה פיזיותרפיה אינטנסיבית – הפעם עם תקווה אמיתית בלב. המשפחה שלהם פתחה את הדלתות לילדים מהשכונה; יצחק תרם כסף למרכז קהילתי חדש בשכונת התקווה; רבקה התחילה להתנדב עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים.

ואני? אני ממשיך לבקר את מרים כל יום שישי אחרי בית הכנסת. אנחנו משחקים שש-בש ומדברים על החיים – על החלומות שלנו ועל הפחדים שלנו ועל איך לפעמים כל מה שצריך זה שמישהו יראה אותך באמת.

לפעמים אני שואל את עצמי: למה צריך לקרות אסון כדי שנזכור לראות אחד את השני? למה רק כשמישהו נשבר אנחנו נזכרים כמה כוח יש ליד מושטת ולמילה טובה?

אולי יום אחד נלמד לראות גם בלי לחכות למשבר הבא.