הטלפון של אמא: בין אורחים לזיכרונות – מסע פיוס עם העבר

"תמרי, אני רק אומרת – תכיני משהו טעים, יהיו אורחים!" קול אמא בקו השני היה חד, כמו תמיד, אבל הפעם רעד קל הסתתר בו. עמדתי במטבח הדירה הקטנה שלי בתל אביב, מחזיקה את הטלפון ביד אחת ואת כוס הקפה ביד השנייה, ולרגע הרגשתי איך כל הגוף שלי מתכווץ. שוב. שוב אני חוזרת הביתה, אל הכפר בצפון, אל הבית שבו תמיד הרגשתי זרה.

"מי בא?" שאלתי בקול יבש מדי, מנסה להסתיר את הדופק המואץ.

"הדודים מירושלים, וגם רותי ובעלה מהקיבוץ. חשבתי שאולי תבואי מוקדם, תעזרי לי קצת… את יודעת איך זה." אמא שתקה רגע, ואז הוסיפה בלחש: "אני יודעת שזה קשה לך, תמרי. אבל הפעם… אולי ננסה אחרת?"

הנחתי את הכוס בכיור. המים ניתזו על הידיים שלי. "אני אבוא," אמרתי לבסוף. "אבל אמא, אני לא מבטיחה כלום."

היא נאנחה. "רק תבואי. זה כל מה שאני מבקשת."

***

הדרך לצפון תמיד מחזירה אותי אחורה בזמן. הנוף משתנה מהאפור-עירוני לירוק-כפרי, ואני מרגישה איך הילדה שהייתי מתעוררת בי – הילדה שתמיד הרגישה לא שייכת. בבית שלנו, המסורת הייתה חזקה יותר מהאהבה. אבא, ניצול שואה, דיבר מעט וצעק הרבה. אמא ניסתה להחזיק את הכל יחד – את השבתות, את החגים, את הסודות.

הגעתי בשישי בצהריים. הבית היה מלא ריחות – דגים חריפים, חלה טרייה, עוגת דבש של אמא. היא עמדה במטבח, סינר פרחוני על המותניים, עיניה טרודות.

"שלום אמא," אמרתי ונישקתי אותה על הלחי.

"שלום ילדה שלי," היא חייכה חיוך קטן. "תראי כמה עבודה יש! תקלפי גזר, תבדקי את האורז…"

התחלתי לעבוד בשקט. כל פעולה החזירה אותי לשבתות של ילדותי – איך הייתי עומדת ליד אמא ומרגישה שהיא רחוקה ממני שנות אור. איך אבא היה נכנס וצועק על כל גרגר אורז שנפל על הרצפה.

***

בשש בערב הגיעו האורחים. הדודים מירושלים – דוד יעקב ודודה אסתר – תמיד היו מביאים איתם מתנות קטנות וסיפורים גדולים על החיים בעיר הגדולה. רותי ובעלה יוסי מהקיבוץ נכנסו עם מגש עוגיות ושני ילדיהם הרעשניים.

ישבנו סביב השולחן הארוך בסלון. אבא התעקש לקרוא קידוש בקול רם, למרות שידיו רעדו. אמא חייכה לכולם, אבל ראיתי את הדאגה בעיניה – האם הכל יהיה בסדר? האם שוב יפרוץ ריב?

"תמרי," פנתה אליי דודה אסתר פתאום, "שמענו שאת עובדת בתיאטרון בתל אביב! איזה יופי!"

"כן," עניתי בזהירות. "אני כותבת ומביימת הצגות לילדים."

"ומה עם חתונה?" התערב דוד יעקב בחיוך רחב מדי. "את כבר בת שלושים ושתיים…"

אמא השתעלה קלות. "יעקב…"

"לא נורא," אמרתי בשקט. "אני לא ממהרת." בפנים בער בי הכעס הישן – למה תמיד השאלות האלה? למה אף אחד לא שואל אם אני מאושרת?

רותי ניסתה לשנות נושא: "שמעתם על ההפגנות בתל אביב? הבן שלי היה שם, אומר שזה מסוכן…"

"מסוכן?" אבא התערב בזעם. "מסוכן זה מה שעברנו באירופה! היום הילדים לא יודעים כלום על סכנה אמיתית!"

השולחן השתתק. שמעתי את נשימותיה של אמא.

***

אחרי הארוחה התפזרו כולם לסלון ולמרפסת. אני יצאתי החוצה לנשום אוויר קריר. רותי באה אחרי.

"את בסדר?" שאלה בשקט.

"לא יודעת," עניתי בכנות. "כל פעם שאני כאן אני מרגישה שאני חוזרת להיות ילדה קטנה שלא מצליחה לרצות אף אחד."

רותי הנהנה. "גם לי קשה פה לפעמים. אבל לפחות יש לך אומץ להגיד את זה בקול רם."

שתקנו רגע.

"את יודעת," אמרה לבסוף, "אמא שלך גאה בך מאוד. היא רק לא יודעת איך להגיד את זה."

***

בלילה ישבתי עם אמא במטבח החשוך. היא שתתה תה ואני ערבבתי סוכר בכוס.

"תמרי," היא אמרה פתאום, "אני יודעת שלא היה לך קל לגדול כאן. אבא שלך… הוא לא ידע איך לאהוב אחרת. ואני… פחדתי לשבור את השקט." היא בכתה חרישית.

התקרבתי אליה וחיבקתי אותה לראשונה מזה שנים.

"גם אני פחדתי," לחשתי לה.

***

למחרת בבוקר, לפני שנסעתי חזרה לתל אביב, עמדנו שתינו בפתח הבית.

"תבואי שוב?" שאלה אמא בעיניים מלאות תקווה.

"אני אשתדל," עניתי בחיוך אמיתי הפעם.

בדרך חזרה חשבתי על כל השנים שברחתי מהבית ומהמשפחה שלי – ואולי בעצם ברחתי מעצמי.

האם אפשר באמת לסלוח? האם אפשר להתחיל מחדש גם אחרי כל כך הרבה כאב?

מה אתם חושבים – האם משפחה יכולה להשתנות באמת?