האם אפשר להפסיק להיות נשיא?

"יונתן, אתה חייב להפסיק עם זה. אתה לא מבין מה אתה עושה למשפחה שלנו!" צעקה עליי אשתי, מיכל, בעודה עומדת בכניסה לסלון, עיניה אדומות מדמעות. הטלוויזיה ברקע פלטה שוב ושוב את שמי: "יונתן לוי, יועץ לשעבר לנשיא אריאל כהן, טוען: אין להשתמש בתואר 'נשיא' לאחר סיום הכהונה".

לא תכננתי להיות במרכז הסערה הזו. כל חיי הייתי מאחורי הקלעים — היועץ הנאמן, זה שמקשיב, שממליץ, שמרגיע. אבל כשהתקשר אליי העיתונאי ההוא, אלעד פרידמן, באמצע הלילה ושאל אותי מה דעתי על כך שאריאל ואשתו שרה ממשיכים להיקרא "הנשיא" ו"הגברת הראשונה" גם אחרי שפרשו — עניתי בכנות. "זה לא ראוי. זה פוגע במוסד הנשיאות ובאמון הציבור." לא חשבתי שזה יתפוצץ ככה.

מאז, הטלפון לא מפסיק לצלצל. חברים מהצבא, שכנים מהבניין, אפילו הרב מהשכונה — כולם מתקשרים. חלקם תומכים: "כל הכבוד, יונתן! סוף סוף מישהו אומר את האמת." אחרים תוקפים: "מי אתה בכלל שתדבר ככה על אריאל? הוא עשה בשביל המדינה פי אלף ממך!"

אבל הכי קשה לי עם הילדים. דניאל הבכור חזר מבית הספר עם עיניים מושפלות. "אבא, למה כולם אומרים שאתה בוגד? למה אתה רב עם הנשיא?" לא ידעתי מה לענות לו. איך מסבירים לילד בן 12 שלפעמים לעמוד על עקרונות זה לא פופולרי?

בערב, כשישבנו לארוחת ערב, מיכל שברה את השתיקה. "יונתן, אולי פשוט תתנצל? תוציא הודעה לתקשורת ותגיד שהתכוונת למשהו אחר. זה יעבור מהר יותר." הסתכלתי עליה וראיתי את הפחד בעיניה — פחד מהשיימינג, מהחרמות בגן של הקטנה, מהלחישות בסופר.

"אני לא יכול לשקר," עניתי בשקט. "אם נתחיל לטשטש גבולות בין תפקיד לאדם, בין מוסד לאישיות — מה נשאר לנו?"

"אבל מה עם המשפחה שלך? מה עם הילדים?" היא כמעט לחשה.

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. המחשבות התרוצצו בראשי: האם באמת עשיתי את הדבר הנכון? אולי הייתי צריך לשתוק כמו כולם? אבל משהו בי סירב לוותר. גדלתי בבית שבו אבא שלי, יצחק לוי ז"ל, תמיד אמר: "יהודי צריך לעמוד על עקרונותיו, גם אם זה עולה לו ביוקר." אבל האם זה נכון גם היום?

בבוקר קיבלתי הודעה מפתיעה: אריאל כהן עצמו רוצה להיפגש איתי. הלב שלי דפק כמו משוגע. נפגשנו בבית קפה קטן בירושלים. הוא הגיע עם חיוך רחב, כאילו כלום לא קרה.

"יונתן, אתה יודע שאני מעריך אותך מאוד," הוא פתח. "אבל למה היית צריך להגיד את זה בפומבי? היית יכול להתקשר אליי."

"אריאל," עניתי בזהירות, "זה לא אישי. אני פשוט חושב שצריך לשמור על כבוד המוסד. ברגע שאתה ממשיך להיקרא 'נשיא' אחרי שסיימת — אתה מטשטש את הגבול בין אדם לתפקיד."

הוא שתק רגע ואז אמר: "אתה יודע כמה הקרבתי בשביל המדינה הזו? כמה לילות בלי שינה, כמה החלטות קשות? אני מרגיש שהנשיאות היא חלק ממני — גם אם כבר לא בתפקיד."

"אני מבין אותך," אמרתי בלחש. "אבל יש דור חדש שצריך לראות שהמוסדות מעל האנשים. אחרת נאבד את האמון בכל המערכת."

הוא הביט בי בעיניים עייפות. "אתה יודע מה הכי קשה? שאחרי שאתה מסיים — אף אחד לא באמת זוכר מה עשית. רק מחפשים איפה טעית. אולי בגלל זה אני נאחז בתואר הזה…"

חזרתי הביתה מותש נפשית. מיכל חיכתה לי במטבח.

"נו? איך היה?"

"קשה," עניתי. "אני חושב שהוא באמת פגוע."

"אז אולי תוותר? תן לזה להיגמר בשקט?"

"אני לא יכול," לחשתי. "אם נוותר עכשיו — מה נגיד לילדים שלנו כשיגדלו? שנכנענו ללחץ? ששתקנו כי פחדנו?"

באותו ערב קיבלתי הודעה מדניאל: "אבא, אני גאה בך." כמעט בכיתי.

אבל הסערה לא נגמרה. למחרת פורסמה כתבה נוספת: "יועץ לשעבר נגד הנשיא לשעבר — הקרב על הזהות הישראלית." הפעם כבר קיבלתי איומים בטלפון. מישהו כתב לי: "תיזהר על עצמך ועל המשפחה שלך." מיכל התחילה לפחד לצאת מהבית.

בערב שבת ישבנו כולנו סביב השולחן. הדלקנו נרות, שרנו זמירות, אבל האווירה הייתה מתוחה. פתאום דניאל שאל: "אבא, למה אנשים כל כך כועסים כשאומרים להם את האמת?"

הסתכלתי עליו ועניתי: "כי לפעמים האמת כואבת יותר משקר יפה." ראיתי את מיכל מחייכת בעצב.

ביום ראשון קיבלתי טלפון מהרב של השכונה, הרב שמואל בן-דוד.

"יונתן, אפשר לדבר איתך רגע?"

נפגשנו בבית הכנסת הישן ברחוב הראשי.

"אתה יודע," אמר לי הרב, "בתורה כתוב 'מדבר שקר תרחק'. אבל גם כתוב 'דרכיה דרכי נועם'. לפעמים צריך לדעת איך לומר אמת — ואיך לשמור על השלום בבית ובקהילה."

חשבתי על דבריו כל הדרך הביתה.

בערב התקשרה אליי אמא שלי.

"יונתן שלי," היא אמרה בקולה הרך, "אני יודעת שקשה לך עכשיו. אבל תזכור — בסוף היום הכי חשוב שתוכל להסתכל לעצמך בעיניים ולדעת שלא ויתרת על מי שאתה." דמעות חנקו אותי.

עברו שבועיים מאז הכול התחיל. הסערה קצת שככה, אבל הצלקות נשארו. מיכל עדיין חוששת לצאת לבד עם הילדים. דניאל התחזק — הוא התחיל לדבר בכיתה על חשיבות היושר והכבוד למוסדות המדינה.

ואני? אני עדיין מתלבט אם עשיתי נכון או טעיתי בגדול.

לפעמים אני שואל את עצמי: האם באמת אפשר להפסיק להיות נשיא — או שאולי התפקיד הופך להיות חלק ממך לנצח?

מה אתם חושבים? האם צדקתי כשעמדתי על שלי — או שהייתי צריך לשתוק ולשמור על השקט המשפחתי?