יום אחד, אמון אחד: איך אמא של בעלי שברה לי את הלב

״את לא מגזימה? זה רק חום, מרים. תני לו לנוח, יעבור לו.״

הקול של רבקה, אמא של בעלי, הדהד לי בראש שוב ושוב. עמדתי במטבח, הידיים שלי רעדו כשהחזקתי את כוס התה, והסתכלתי על יונתן שלי, בן השנתיים, ששכב על הספה עם עיניים כבויות. כבר יומיים שהוא לא אוכל כמעט כלום, והחום לא יורד. התקשרתי לרופא, הוא אמר לעקוב מקרוב. אבל רבקה – היא תמיד יודעת יותר טוב. ״ככה זה ילדים, מרים. אל תעשי מזה סיפור.״

אני לבד בבית. בעלי, אליעזר, עובד לילות ארוכים במוקד הביטחון. אין לי משפחה קרובה בעיר. רבקה גרה עשר דקות הליכה ממני, והיא תמיד מציעה עזרה – אבל תמיד עם ביקורת קטנה, תמיד עם מבט שאומר שאני לא מספיק טובה.

אותו בוקר, אחרי לילה בלי שינה, התקשרתי אליה שוב. ״רבקה, אני לא רגועה. החום שלו כבר 39.5 והוא לא מגיב אליי. אולי תבואי רגע?״

״מרים, אני באמצע קניות לשבת. תני לו אקמול ותני לו לנוח. אל תיכנסי לפאניקה.״

רעדתי מכעס ומפחד. רציתי לצעוק עליה – למה את לא מבינה? זה הנכד שלך! אבל במקום זה אמרתי תודה וניתקתי.

שעה אחר כך יונתן התחיל לפרכס. רעד בכל הגוף שלו, עיניים מתגלגלות לאחור. צרחתי. התקשרתי למד"א בידיים רועדות. תוך דקות הגיע אמבולנס. השכנה שלי, אסתר, שמעה את הצעקות ורצה לעזור לי לארוז תיק קטן לבית החולים.

בדרך לבית החולים התקשרתי לאליעזר ולרבקה. אליעזר ענה מיד – ״אני בא!״ רבקה? ״אני באמצע הסופר, מרים. מה את רוצה שאעשה עכשיו?״

יונתן אושפז במחלקת ילדים עם דלקת קרום המוח חיידקית. ימים שלמים ישבתי ליד המיטה שלו, מחזיקה לו את היד הקטנה ומתחננת לאלוהים שלא ייקח לי אותו. אליעזר היה איתי כל הזמן שיכול היה – אבל רבקה? היא באה לביקור קצר אחרי שלושה ימים, הביאה עוגה יבשה ואמרה: ״אמרתי לך שזה יעבור לבד אם תנוחי קצת.״

רציתי לצרוח עליה. רציתי להגיד לה שהיא בגדה בי ברגע הכי קשה שלי. אבל שתקתי. כי ככה זה אצלנו – לא מדברים על רגשות, בטח לא על אכזבות.

בלילות בבית החולים הייתי בוכה בשקט ליד החלון, מסתכלת על האורות של ירושלים וחושבת איך הגעתי למצב הזה – לבד כל כך בעיר מלאה אנשים.

כשחזרנו הביתה אחרי שבועיים קשים, יונתן היה חלש אבל מחייך אליי בפעם הראשונה מזה זמן רב. אליעזר ניסה להחזיר את השגרה – עבודה, בית כנסת, חברים – ואני? אני הרגשתי שאני מתפרקת מבפנים.

רבקה התקשרה יום אחד: ״מרים, אני באה לבקר את יונתן. תכיני קפה." היא נכנסה כאילו כלום לא קרה, התיישבה בסלון והתחילה לשאול שאלות: "מה עם הגן? למה הוא עוד בבית? את לא מגזימה קצת עם הפחדים שלך?"

לא יכולתי יותר לשתוק.

"רבקה," אמרתי בקול רועד, "אני הייתי צריכה אותך. הייתי צריכה שתבואי כשביקשתי עזרה. יונתן כמעט מת!"

היא הסתכלה עליי כאילו אני מדברת בשפה זרה.

"מרים, את צעירה. את עוד תלמדי שלא כל דבר זה דרמה."

"זה היה דרמה!" צעקתי פתאום. "זה היה החיים של הבן שלי!"

היא קמה, סידרה את התיק שלה ואמרה: "אני רואה שאת עייפה. נדבר כשיהיה לך כוח לדבר בהיגיון." ויצאה מהבית.

מאותו יום משהו בי נשבר. הפסקתי לסמוך עליה. הפסקתי לבקש ממנה עזרה או עצה. כל פעם שהיא מתקשרת אני מרגישה דקירה בלב – איך אפשר להמשיך מערכת יחסים אחרי בגידה כזו?

אליעזר מנסה לגשר בינינו: "היא פשוט לא יודעת איך להראות רגש… היא גדלה בתקופה אחרת…" אבל אני לא מצליחה לשכוח את התחושה של הבדידות ההיא בבית החולים.

לפעמים אני חושבת – אולי אני מגזימה? אולי באמת הייתי צריכה להיות חזקה יותר? אבל אז אני נזכרת ביונתן הקטן שלי רועד לי בידיים ואני יודעת – לא.

אני רואה סביבי אימהות אחרות בישראל – כולן לבד במאבק הזה בין קריירה לילדים לבית ולמשפחה המורחבת שתמיד יש לה מה להגיד אבל אף פעם לא באמת שם כשצריך אותה.

אני יודעת שהסיפור שלי הוא לא רק שלי – הוא של כל אישה שנפגעה מאדם קרוב ברגע הכי פגיע שלה.

אז אני שואלת אתכם: האם אפשר באמת לסלוח על בגידה כזו? האם אפשר לבנות מחדש אמון שנשבר ברגע אחד?