שמי מרים, ואני חיה לבד בדירה קטנה בבת ים. כל חיי הקדשתי לילדיי, אבל עכשיו אני מחכה לשווא לטלפון או ביקור מהם, שמגיעים לעיתים רחוקות מדי. האם אוכל באמת להשלים עם הבדידות, כשבליבי עדיין בוערת התקווה למשפחה?
אני איתן, בן 42 מתל אביב, והחיים שלי התהפכו ביום שבו אשתי לשעבר, מיכל, חזרה לחיי עם בנה מנישואיה השניים. לא הייתי מוכן להיות אבא לילד שאינו שלי, במיוחד כשאני עצמי נאבקתי בקשר עם הבן הביולוגי שלי. הסיפור שלי הוא על קנאה, בדידות, ואיך לומדים לאהוב מישהו שלא בחרת בו.
בלילה אחד, עם תיק גב בלבד, עזבתי את הבית, את הילדים, את הרהיטים – והשארתי הכל לגרושתי. אפילו את אמא שלי השארתי שם. עכשיו, בדירה שכורה קטנה בפתח תקווה, אני מנסה לבנות את עצמי מחדש, אבל הלב שלי נשאר קרוע בין חרטה, געגוע, וכעס. האם אפשר באמת להתחיל מחדש כשאתה משאיר מאחור את כל מה שאהבת?
בלילה אחד, כשמרים בתי התמוטטה, הכל התהפך. גיליתי סוד שטרף את כל מה שחשבתי שידעתי על המשפחה שלי. עכשיו, אני צריך לבחור בין הכאב לבין אהבה שאינה תלויה בדם.
אני מרים, אם יחידנית לבן אחד, דניאל. כל חיי הקדשתי לו, ועכשיו, בגיל שישים ואחת, אני עומדת מול דלת סגורה – הבן שלי לא מדבר איתי. זהו סיפור על אהבה, כאב, ואובדן הקשר המשפחתי בארץ שבה המשפחה היא הכול.
קוראים לי עלינה. כשהבן שלי היה בן שלושה חודשים, בעלי, שאהב אותי ונשבע לי שנקים יחד משפחה, פשוט נעלם והשאיר אותי לבד עם תינוק. מאז אני מנסה להבין איך ממשיכים הלאה, בין כאב, כעס ובדידות, בתוך המציאות הישראלית הלא פשוטה.
אני מרים, אלמנה מתל אביב, שחשבה שלעולם לא תוכל לאהוב שוב אחרי שאיבדתי את בעלי, יעקב. הבדידות כמעט שברה אותי, עד שיום אחד קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מאורי, חבר ילדות ששינה את חיי. זהו סיפור על כאב, געגוע, פחדים ישנים ואומץ לבחור שוב בחיים.
אני יעקב, בן למשפחת ליפיאנסקי, שב אל הבית הישן במושב ליפיאן אחרי שנים בעיר. הבית מלא זיכרונות, כאב ותקווה, ואני מתמודד עם משפחה מפורקת, סודות ישנים והחלטות קשות. האם אפשר באמת להתחיל מחדש במקום שבו הכול נגמר?
אני מרים, בת 38 מירושלים, והלילה הזה היה הקשה בחיי. רעבתי, קפאתי מקור, והרגשתי בודדה בעולם. הסיפור שלי הוא על מאבק, משפחה, ואמונה – ועל השאלה האם אפשר למצוא תקווה גם כשנדמה שהכול אבוד.
אני, דניאל, עובד במשרד קטן בתל אביב, נשוי לאורית ואב לשני ילדים. יום אחד, קולגה חדשה בשם יעל אמרה לי משפט ששינה לי את כל התפיסה על חיי הנישואין. הסיפור שלי הוא על בדידות, פיתוי, והמאבק הפנימי בין נאמנות לעצמי לבין נאמנות למשפחה.
הכול התחיל באוטובוס בדרך לעבודה בירושלים, כשפגשתי את תמר. מה שהתחיל כהבטחה גדולה הפך למסע של התמודדות עם ציפיות, משפחה, ולב שבור. בסיפור הזה אני מתמודד עם השאלה: האם אהבה אמיתית יכולה לשרוד את הלחצים של החברה הישראלית והמשפחה היהודית?
חזרתי הביתה מותשת, עם שקיות ביד אחת ותיק עבודה בשנייה, כשבראש רק מחשבה אחת – יונתן מחכה לי. הוא כל עולמי, הסיבה היחידה שאני ממשיכה. אבל בין הדאגות לפרנסה, הבדידות והמאבק מול משפחתי, אני שואלת את עצמי: האם אני חיה באמת, או רק שורדת?
