בוקר אחד, רגע לפני שהשמש זרחה, עמדתי על המרפסת בבית הוריי במושב בגליל, מנסה לנשום עמוק ולשכוח את הלילה הארוך שעבר עליי. אמא שלי, רחל, יצאה אליי בשקט, עטופה בשאל ישן, והביטה בי בעיניים מלאות דאגה. זה היה היום שבו הבנתי שהחיים שלנו לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו – מאז שאחי יונתן נעלם במילואים, כל בוקר הפך למאבק בין תקווה לייאוש.