נשארתי לבד – לילה אחד בירושלים

"אמא? איפה את?" לחשתי אל תוך החושך, כשקול מתכתי מהטלפון הודיע לי שוב: "המכשיר כבוי או מחוץ לתחום קליטה". כבר ירד הלילה על ירושלים, הרחוב מתחת לחלון שלנו ברחוב עולי הגרדום התרוקן מאנשים, ואני – יעל רוזנברג, בת 13, לבד בדירה הקטנה שלנו עם כיסא הגלגלים שלי והפחדים הישנים.

התחלתי להסתובב במעגלים קטנים בסלון, מנסה להעסיק את עצמי. אמא הלכה לסופר לפני שעתיים, אמרה שתחזור מהר. היא תמיד אומרת – "יעלי, אני פה בשבילך, תמיד." אבל עכשיו היא לא פה.

הטלפון שלי כמעט בלי סוללה, וגם ככה אין לי הרבה קרדיט. ניסיתי להתקשר שוב – כלום. הסתכלתי על השעון: 20:47. הלב שלי דפק חזק. ברחוב שלנו לא קורה הרבה, אבל בשנה האחרונה היו כמה מקרים – פריצות, אפילו תקיפה אחת. שמעתי את זה מהשכנה, רבקה לוי, שתמיד יודעת הכול.

ניסיתי להיזכר אם אמא אמרה משהו מוזר היום. בבוקר היא נראתה עייפה מהרגיל. "הכול בסדר, אמא?" שאלתי אותה אז. היא חייכה חיוך עקום: "כן, יעלי שלי. רק קצת עייפה מהעבודה."

אני יודעת שהחיים לא קלים לה. מאז שאבא עזב אותנו לטובת אישה אחרת ברעננה, אמא עובדת בשלוש עבודות – ניקיון בבוקר, קופאית בצהריים, ובערב היא עושה משלוחים של אוכל מוכן למשפחות חרדיות בשכונה. לפעמים אני שומעת אותה בוכה בלילה, אבל היא חושבת שאני ישנה.

התחלתי לחשוב – אולי קרה לה משהו? אולי מישהו תקף אותה? אולי היא פשוט ברחה? לא יכול להיות… אמא לא תעזוב אותי. אני כל עולמה.

פתאום שמעתי דפיקה בדלת. קפאתי במקום. אולי זו אמא? אולי מישהו אחר? "מי זה?" שאלתי בקול רועד.

"יעלי, זו רבקה לוי מהקומה למעלה! פתחי לי מהר!" נשמעה קריאה מוכרת.

התגלגלתי במהירות לדלת ופתחתי אותה בזהירות. רבקה עמדה שם עם מבט מודאג. "אמא שלך לא חזרה עדיין?"

"לא… אני מפחדת…" לחשתי.

רבקה נכנסה לדירה בלי לשאול רשות, כמו תמיד. "אני אתקשר למשטרה," אמרה בהחלטיות.

"לא! אולי היא רק התעכבה… אולי קרה משהו קטן…"

רבקה התעלמה ממני והחלה לחייג. שמעתי אותה מסבירה לשוטר: "יש פה ילדה נכה לבד בבית, אמא שלה נעלמה כבר כמה שעות… כן, כן, רחוב עולי הגרדום 17…"

ישבתי שם והרגשתי איך הדמעות מתחילות לזלוג לי על הלחיים. כל כך פחדתי להיות לבד. כל החיים שלי פחדתי מהרגע הזה – שאשאר לבד בעולם.

רבקה ניסתה להרגיע אותי: "יעלי, אל תדאגי. הכול יהיה בסדר. המשטרה תמצא את אמא שלך." אבל ידעתי שגם היא לא בטוחה בזה.

עברו עוד עשרים דקות שנראו כמו נצח. פתאום הטלפון של רבקה צלצל – זה היה השוטר. הוא אמר שמצאו את אמא שלי בבית חולים הדסה עין כרם – היא התעלפה בדרך חזרה מהסופר.

רבקה חיבקה אותי חזק. "יעלי, הכול בסדר עכשיו." אבל שום דבר לא היה בסדר באמת.

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. שכבתי במיטה וחשבתי על כל מה שקרה – על הפחד, על הבדידות, על זה שאמא שלי כל כך עייפה שהיא מתעלפת ברחוב ואף אחד לא שם לב.

למחרת בבוקר באו לקחת אותי לבית החולים לראות את אמא. היא שכבה שם מחוברת למכשירים, נראית קטנה ושבורה מתמיד.

"יעלי שלי… סליחה…" היא לחשה בקול חלש.

"אמא, אל תעזבי אותי אף פעם," בכיתי.

"אני לא רוצה לעזוב אותך אף פעם," היא אמרה ודמעות זלגו מעיניה.

ישבתי לידה שעות ארוכות וחשבתי – איך הגענו למצב הזה? למה במדינה שלנו כל כך קשה לאישה אחת לגדל ילדה לבד בכבוד? למה אין מי שיעזור לנו?

בערב חזרנו הביתה עם רבקה. אמא הבטיחה שתנוח יותר ותעבוד פחות, אבל שתינו ידענו שזה בלתי אפשרי.

בלילות שאחרי זה פחדתי להירדם. כל רעש קטן העיר אותי. כל צל ברחוב גרם לי לחשוב שאולי שוב אשאר לבד.

עברו שבועות מאז אותו לילה. אמא חזרה לעבודה, ואני חזרתי לבית הספר – אבל שום דבר לא היה אותו דבר.

לפעמים אני חושבת – מה יקרה אם אמא באמת תעזוב יום אחד? מי יישאר איתי? מי יגן עליי בעולם הזה?

ואולי השאלה האמיתית היא – למה כל כך הרבה ילדים בישראל צריכים לגדול בפחד כזה? למה אנחנו צריכים לבחור בין לחיות לבין לשרוד?

אני יעל רוזנברג, ואני שואלת אתכם: האם גם אתם מרגישים לפעמים שאתם לבד בעולם? האם גם אצלכם יש לילות כאלה שבהם הפחד משתלט על הכול?