הבן שלי הפך לזר: כאב של אם ישראלית

"יונתן! תפתח כבר, אני יודעת שאתה שם!" הדפיקה שלי על הדלת מהדהדת בחדר המדרגות של הבניין הישן בפתח תקווה. אני עומדת שם, עם שקית עוגיות שאפיתי במיוחד בשבילו – עוגיות קינמון שהוא כל כך אהב כשהיה ילד. אבל עכשיו הוא לא עונה. אני שומעת צעדים מאחורי הדלת, ואז קול של אישה – נעמה, כלתי – לוחש לו משהו. הוא ממלמל תשובה חלשה, ואני מרגישה איך הכאב מתפשט לי בחזה.

"אמא, עכשיו לא מתאים… אנחנו עסוקים," הוא אומר לבסוף, פותח חריץ קטן בדלת. אני רואה רק את עיניו – עייפות, כבויות. "רק רציתי להביא לך עוגיות," אני לוחשת. נעמה מציצה מעבר לכתפו, עיניה בוחנות אותי במבט קר. "אנחנו לא אוכלים מתוק עכשיו," היא פוסקת, סוגרת את הדלת כמעט לגמרי.

אני יורדת במדרגות, כל צעד כבד יותר מהקודם. איך זה קרה? יונתן שלי, הילד שתמיד היה רץ אליי אחרי בית הספר, מחבק אותי חזק. מאז שנעמה נכנסה לחייו, הוא התרחק. בהתחלה חשבתי שזה טבעי – כלה חדשה, חיים חדשים. אבל לאט לאט שמתי לב שהוא כמעט לא מתקשר איתי. שיחות הטלפון התקצרו, הביקורים התמעטו. כל פעם שהצעתי לעזור או לבוא לבקר, נעמה תמיד מצאה סיבה למה זה לא מתאים.

אני זוכרת את היום שבו יונתן הודיע שהוא מתחתן. "אמא, הכרתי מישהי מיוחדת – נעמה. אנחנו מתחתנים בעוד שבועיים." שבועיים? אפילו לא הספקתי להכיר אותה! בפעם הראשונה שפגשתי אותה – בבית קפה קטן ליד התחנה המרכזית – היא הגיעה באיחור של חצי שעה, לבושה בג'ינס צמודים וחולצה קצרה מדי לטעמי. היא לחצה לי את היד במהירות ואמרה: "אני לא אוהבת קפה, יש לכם תה ירוק?" הרגשתי זרה לידם.

בחתונה עצמה כמעט לא דיברתי עם יונתן. הוא היה עסוק סביב נעמה ומשפחתה – משפחה אשכנזית מרמת השרון, אנשים שקטים ומרוחקים. אמא שלה, אסתר, הסתכלה עליי כאילו אני איזו עוזרת בית. כשניסיתי לרקוד עם יונתן בסלואו של החתן והאם, נעמה משכה אותו הצידה: "די, אמא שלו כבר רקדה מספיק." הרגשתי מושפלת.

אחרי החתונה הכול החמיר. יונתן הפסיק להגיע לארוחות שישי. "נעמה לא מרגישה טוב," "נעמה עייפה מהעבודה," "נעמה רוצה שנשאר בבית." אפילו בחגים הם נסעו למשפחה שלה. בפסח האחרון ישבתי לבד עם שתי הצלחות הנוספות על השולחן – אחת ליונתן ואחת לנעמה – והן נשארו ריקות.

ניסיתי לדבר עם יונתן על זה. "אתה מתרחק ממני," אמרתי לו פעם בטלפון. הוא שתק רגע ארוך ואז אמר: "אמא, נעמה מרגישה שאת לא מקבלת אותה." רציתי לצעוק: אני לא מקבלת אותה? היא זו שמרחיקה אותך ממני! אבל שתקתי. פחדתי לאבד אותו לגמרי.

לפני חודש שמעתי מחברה משותפת שנעמה פוטרה מהעבודה שלה בהייטק. מאז היא בבית כל הזמן, ויונתן עובד שעות כפולות כדי לפרנס אותם. כששאלתי אותו אם הוא צריך עזרה – כסף, אוכל – הוא דחה אותי: "נעמה לא רוצה שנקבל עזרה מאף אחד."

השבוע החלטתי לנסות שוב. אפיתי את העוגיות שהוא אוהב ונסעתי אליהם בלי להודיע מראש. אולי אם יראה אותי פתאום ייזכר בילדות שלו, באמא שאוהבת אותו יותר מכל דבר בעולם. אבל הדלת נשארה כמעט סגורה.

בערב התקשרה אליי אחותי שרה: "רבקה, את חייבת לשחרר קצת. ילדים גדלים, יש להם חיים משלהם." אבל איך אפשר לשחרר כשאת מרגישה שהבן שלך הפך לזר? כשאת רואה מישהי אחרת מנהלת לו את החיים עד הפרט האחרון – מה יאכל, עם מי ידבר, אפילו מה יחשוב?

בלילה אני שוכבת במיטה ולא מצליחה להירדם. אני נזכרת איך פעם יונתן היה מספר לי הכול – על החברים שלו בצופים, על הבחינות בתיכון, על החלומות שלו להיות מהנדס כמו אבא שלו ז"ל. עכשיו הוא בקושי מדבר איתי.

לפעמים אני חושבת שאולי זו אשמתי. אולי הייתי אמא מגוננת מדי? אולי הייתי צריכה לקבל את נעמה בחום גדול יותר? אבל איך אפשר לקבל מישהי שמסתכלת עלייך כאילו את אויבת?

ביום שישי האחרון ניסיתי שוב להתקשר אליו. "יונתן, תבואו לארוחה? הכנתי את הקציצות שאתה אוהב." הוא גמגם: "אני… אני אדבר עם נעמה." ידעתי כבר מה תהיה התשובה.

בערב ישבתי לבד מול הטלוויזיה ושמעתי חדשות: עוד פיגוע בירושלים, מחירי הדירות עולים שוב, הפגנות נגד הממשלה בתל אביב. כל המדינה רועשת וגועשת – וגם אצלי בלב סערה.

פתאום קיבלתי הודעה מיונתן: "אמא, סליחה שלא באנו. נעמה לא מרגישה טוב." הסתכלתי על המסך ופרצתי בבכי.

אני יודעת שיש הרבה אימהות בישראל שמרגישות כמוני – שהילדים שלהן התרחקו בגלל בני זוג או בגלל המרוץ של החיים כאן בארץ הזאת. אבל הכאב הזה – של אם שלא מזהה יותר את הילד שלה – הוא כאב שאין לו מרפא.

לפעמים אני תוהה: האם איבדתי אותו לתמיד? האם עוד יחזור אליי יום אחד? אולי יום אחד יפתח לי שוב את הדלת לרווחה ויגיד: "אמא, התגעגעתי." עד אז אני ממשיכה לחכות.

אולי גם אתם מכירים את התחושה הזו? האם יש דרך להחזיר ילד שאיבדנו למישהו אחר?