השתיקה של אמא: סיפורה של מרים ודבורה

"את שוב מאחרת, מרים. למה את לא יכולה להיות כמו אחותך?" הקול של אמא שלי, דבורה, חתך את האוויר במטבח הקטן שלנו בפתח תקווה. עמדתי שם, עם התיק על הגב, הלב שלי דופק חזק. הייתי בת שבע-עשרה, אבל הרגשתי כמו ילדה קטנה שמחכה לעונש. "סליחה, אמא. היה לי מבחן במתמטיקה," מלמלתי, אבל ידעתי שזה לא משנה. דבורה תמיד מצאה סיבה להראות לי שאני לא מספיק טובה.

ככה זה היה כל החיים שלי. אחותי הגדולה, רחל, הייתה הדוגמה המושלמת: מצטיינת בלימודים, מתנדבת במד"א, מתחתנת עם בחור ישיבה מוצלח. ואני? אני רק מרים. לא מספיק חכמה, לא מספיק יפה, לא מספיק צנועה. אפילו כשקיבלתי ציון גבוה בבגרות, דבורה רק אמרה: "אם היית מתאמצת עוד קצת, היית יכולה לקבל מאה."

השתיקה שלה הייתה הכי קשה. לפעמים היא פשוט הפסיקה לדבר איתי ימים שלמים. הייתי מסתובבת בבית כמו צל, מחפשת מבט או מילה טובה. אבא שלי, יעקב, היה שקוע בעבודה ולא שם לב לכלום. "אל תקחי ללב," הוא היה אומר לי בלחש כשהייתי בוכה בלילה. "אמא שלך רוצה רק את הטוב בשבילך." אבל מה זה הטוב הזה? ולמה אף פעם אי אפשר להגיע אליו?

כשהתגייסתי לצבא, קיוויתי שאולי עכשיו אמא תתגאה בי. בחרתי לשרת כמדריכת קליעה — לא תפקיד קרבי, אבל גם לא משהו שמבייש. ביום ההשבעה היא עמדה בצד, מחייכת חיוך קטן ומרוחק. "רחל הייתה קצינה," היא לחשה לי כשכולם הלכו. "אבל כל הכבוד שניסית."

הכרתי את אלעד בשירות. הוא היה חייל בודד מארגנטינה, עם עיניים טובות וצחוק מדבק. התאהבנו מהר — אולי כי שנינו הרגשנו זרים בארץ הזאת, כל אחד בדרכו. כשהבאתי אותו הביתה בפעם הראשונה, דבורה הסתכלה עליו כאילו הוא כתם על המפה המשפחתית שלנו. "מה הוא עושה פה?" היא שאלה בעברית ברורה מולו, למרות שידע עברית מצוינת. "המשפחה שלו יהודים בכלל?"

"אמא!" צעקתי עליה בפעם הראשונה בחיי. "את לא יכולה לדבר ככה!"

היא שתקה יומיים אחרי זה.

התחתנו בצניעות — אולם קטן בפתח תקווה, כמה חברים מהצבא ומשפחה מצומצמת. דבורה ישבה כל הערב עם פנים קפואות, בקושי מחאה כפיים כשהרב בירך אותנו. אחרי החופה היא לחשה לי: "לא ככה דמיינתי את החתונה שלך."

עברנו לדירה קטנה בראש העין. אלעד עבד במוקד טלפוני ואני התחלתי ללמוד הוראה בסמינר דתי. רציתי להוכיח לכולם — ובעיקר לדבורה — שאני יכולה להצליח לבד. אבל כל ביקור שלה היה מלא הערות: "למה אין לכם מספיק ספרי קודש בבית? למה את לא שמה כיסוי ראש כמו שצריך? למה הילד אוכל שניצל קפוא ולא אוכל ביתי?"

כשנולד הבן הראשון שלנו, יונתן, חשבתי שאולי עכשיו היא תתרכך. אבל גם אז היא מצאה מה להעיר: "הוא קטן לגילו… אולי את לא מניקה נכון?"

יום אחד, אחרי ויכוח נוסף על איך אני מחנכת את יונתן ("את נותנת לו יותר מדי חופש!"), נשברתי. ישבתי על הספה ובכיתי מול אלעד.

"אני מרגישה שאני לא מצליחה להיות אמא טובה," לחשתי לו.

הוא חיבק אותי חזק ואמר: "את אמא מדהימה. אל תתני לה להגדיר אותך." אבל איך אפשר להשתחרר מהקול של אמא שלך?

התחלתי להתרחק ממנה. פחות טלפונים, פחות ביקורים בשבתות. דבורה שמה לב — והשתיקה שלה הפכה רועמת יותר ויותר. יום אחד היא התקשרה אליי ואמרה: "מרים, אני לא מבינה מה עשיתי לך שאת מתנהגת אליי ככה."

"את אף פעם לא מרוצה ממני," עניתי לה בקול רועד.

"אני רק רוצה שתהיי הכי טובה שאת יכולה," היא אמרה בשקט.

"אבל אולי אני כבר הכי טובה שאני יכולה להיות!" צעקתי וטרקתי את הטלפון.

עברו שבועות בלי לדבר. רחל ניסתה לתווך בינינו: "את יודעת שאמא אוהבת אותך, נכון? היא פשוט לא יודעת איך להראות את זה." אבל אני הרגשתי ריקנות גדולה בפנים.

יום אחד קיבלתי טלפון מבית החולים: דבורה עברה אירוע מוחי קל. רצתי לשם עם אלעד ויונתן. היא שכבה במיטה לבנה, נראית פתאום קטנה ושברירית.

"מרים…" היא לחשה בקושי.

ישבתי לידה והחזקתי לה את היד.

"אני מצטערת," היא אמרה פתאום ודמעות זלגו מעיניה.

"על מה את מצטערת?"

"על זה שלא ידעתי לאהוב אותך כמו שהיית צריכה…"

בכיתי איתה שם שעות.

אחרי השחרור שלה מבית החולים התחלנו תהליך של פיוס איטי. זה לא היה פשוט — הפצעים ישנים מדי וההרגלים חזקים מדי. אבל בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהיא רואה אותי באמת.

היום אני כבר אמא לשלושה ילדים ומורה בבית ספר יסודי בפתח תקווה. לפעמים אני שומעת את עצמי אומרת משפטים של דבורה — "למה אתה לא יכול להיות כמו אחיך?" — ועוצרת באמצע. אני נושמת עמוק ומנסה לזכור: הילדים שלי צריכים אותי אוהבת, לא מושלמת.

בלילות שקטים אני חושבת על כל האימהות והבנות בעולם היהודי — בארץ ובגולה — שכל כך רוצות לרצות אחת את השנייה עד שהן שוכחות מי הן באמת.

אולי הגיע הזמן לשבור את מעגל השתיקה והציפיות?

מה אתם חושבים — האם אפשר באמת להשתחרר מהקול של ההורים שלנו ולהיות מי שאנחנו רוצים להיות?