האם ישוב אי פעם?

הטלפון צלצל בשלוש לפנות בוקר. קפצתי מהמיטה, הלב שלי דפק כמו משוגע. ידעתי שזה לא יכול להיות משהו טוב בשעה כזו. "נועה?" שמעתי את הקול של אמא שלי רועד מהעבר השני של הקו. "יונתן לא חזר מהמילואים. הם אומרים שהוא לא ענה בקשר מאז אתמול בלילה."

עמדתי שם, יחפה על הדשא הרטוב מטל, השמש רק התחילה להאיר את קצה ההר, ואמא שלי התקרבה אליי, עוטפת אותי בשאל הישן שלה. "הוא יחזור," היא לחשה, כאילו אם תגיד את זה מספיק פעמים זה יהפוך לאמת. אבל אני ראיתי את הפחד בעיניים שלה, את החרדה שמכרסמת לה בלב כבר שנים – מאז הפעם הראשונה שיונתן קיבל צו שמונה.

אבא שלי, יצחק, עמד בכניסה לבית, שותק. הוא תמיד היה איש של שתיקות. כשהיינו קטנים הוא היה מספר לנו סיפורים על הילדות שלו בירושלים, על איך ברח עם ההורים שלו מהפגזות במלחמת ששת הימים. אבל עכשיו הוא לא אמר כלום. רק הביט בי ובאמא, כאילו מחפש אצלנו תשובה שהוא בעצמו לא מצליח למצוא.

"אני נוסעת לבסיס," אמרתי פתאום. "אני לא יכולה לשבת פה ולחכות."

"נועה, אל תעשי שטויות," אמא שלי ניסתה לעצור אותי. "הצבא יודע מה הוא עושה."

"הצבא?" צחקתי במרירות. "הצבא שלח אותו לשטח בלי גיבוי, בלי ציוד ראוי. את יודעת מה יונתן סיפר לי על התנאים שם? על זה שהם ישנים באוהלים קרועים ומתחלקים בקופסת טונה אחת לשלושה אנשים?"

אבא שלי הניח יד כבדה על הכתף שלי. "נועה, לפעמים צריך לדעת לחכות."

אבל אני לא ידעתי לחכות. אף פעם לא ידעתי.

נסעתי לבסיס בצפון, הלב שלי דופק מהר מדי, הידיים רועדות על ההגה. בדרך התקשרתי לעדי, אשתו של יונתן. היא לא ענתה. השארתי לה הודעה: "אני בדרך לבסיס. אם תשמעי משהו – תתקשרי מיד."

כשהגעתי לשער הבסיס, החייל בשמירה הביט בי בעיניים עייפות. "את מי את מחפשת?"

"יונתן לוי. הוא היה פה במילואים. הוא לא חזר הביתה."

החייל שתק רגע ואז סימן לי להיכנס לחדר קטן בצד. שם חיכתה לי קצינת נפגעים צעירה בשם מרים. היא דיברה בשקט, בעיניים מושפלות.

"אנחנו עושים הכל כדי למצוא אותו," היא אמרה. "יש סיכוי שהוא פשוט איבד קשר עם המפקדה בגלל בעיות קליטה באזור. זה קורה הרבה בגזרה הזאת."

"אבל למה אף אחד לא יודע איפה הוא? למה אף אחד לא מתקשר? למה אתם לא אומרים לנו את האמת?" הרגשתי איך הדמעות חונקות אותי.

מרים רק הנהנה בראש, כאילו היא כבר שמעה את כל השאלות האלה אלף פעמים.

חזרתי הביתה שבורה. אמא ישבה בסלון מול הטלוויזיה, עיניה אדומות מבכי. אבא עמד במטבח ושטף כלים – משהו שהוא עושה רק כשהוא ממש לחוץ.

בערב הגיעו שכנים מהמושב – דבורה ואליעזר – עם מגש עוגיות וקופסה של תה נענע מהגינה שלהם. "אנחנו פה לכל מה שתצטרכו," דבורה אמרה וחיבקה את אמא שלי חזק.

בלילה לא הצלחתי להירדם. שמעתי את אמא מתפללת בשקט בחדר שלה: "אלוהים, תחזיר לי אותו בשלום." שמעתי גם את אבא מדבר בטלפון עם מישהו מהצבא, מנסה להבין מה קורה באמת.

בבוקר שלמחרת התקשרה עדי סוף סוף. היא בכתה בטלפון: "נועה, אני לא יודעת מה לעשות עם הילדים. הם שואלים איפה אבא שלהם ואני לא יודעת מה להגיד להם." שמעתי ברקע את רוני הקטנה צורחת: "אני רוצה את אבא!"

"אני באה אלייך," אמרתי לה מיד.

נסעתי לדירה שלהם בקריית שמונה. הבית היה הפוך – צעצועים זרוקים בכל מקום, כלים בכיור, תמונות של יונתן מחייכות מכל פינה. עדי ישבה על הספה עם כוס תה רותחת בידיים רועדות.

"את חושבת שהוא יחזור?" היא שאלה אותי בקול שבור.

לא ידעתי מה לענות לה.

עברו שלושה ימים בלי שום ידיעה מיונתן. כל טלפון גרם לי לקפוץ בבהלה. כל דפיקה בדלת גרמה לי לחשוב שזהו – עכשיו יבואו לספר לנו את הגרוע מכל.

בליל שבת התאספנו כולנו בבית של ההורים – אני, עדי והילדים, אמא ואבא, אפילו השכנים נכנסו להגיד שבת שלום ולחבק אותנו. הדלקנו נרות והתפללנו יחד.

פתאום נשמעה דפיקה חזקה בדלת.

הלב שלי כמעט נעצר.

אבא פתח את הדלת – ומולו עמד יונתן, עייף ומלוכלך, אבל חי ונושם.

עדי רצה אליו בצעקות ובכי, הילדים קפצו עליו והוא חיבק אותם חזק כאילו לעולם לא ישחרר.

אני עמדתי בצד ובכיתי בשקט.

"מה קרה לך? איפה היית?" שאלתי אותו אחרי שכולם נרגעו קצת.

יונתן סיפר שהם נתקעו בשטח בלי קליטה ובלי מים כמעט יומיים, עד שמצאו אותם בסוף סיור של יחידת חילוץ.

"חשבנו שלא תצאו מזה," אמר אבא בקול חנוק מדמעות.

יונתן הביט בכולנו ואמר: "אני מצטער שהפחדתם ככה… אבל ככה זה פה בארץ הזאת – תמיד צריך להיות מוכן להילחם על החיים שלך."

בלילה ההוא ישבתי לבד על המרפסת והבטתי בכוכבים.

איך אפשר להמשיך לחיות ככה? איך אפשר לגדל ילדים בארץ שבה כל צו שמונה הופך למשפט מוות קטן? האם אי פעם נוכל באמת להרגיש בטוחים כאן?