הוורדים של תקווה: סיפורו של אלעד בן-דוד

"אם תמכור לי את הוורדים האלה בערבית, אני משלם לך מאה אלף שקל במקום," אמר לי איל ההון, רפאל ברקוביץ', בקול רם וברור, כך שכל יושבי בית הקפה שמסביב ישמעו. עמדתי שם, באמצע דיזנגוף, עם הסלסלה בידיים, והרגשתי איך כל העיניים ננעצות בי. חלקם חייכו חיוך עקום, אחרים שלפו טלפונים לצלם. הלב שלי דפק כמו תוף.

"נו, מה אתה אומר?" הוא המשיך, חיוך מתגרה על פניו. "או שאתה מפחד לדבר בשפה של האויב?"

הסתכלתי עליו. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא רצה לבחון אותי, להשפיל אותי – אותי, אלעד בן-דוד, בן למשפחת עולים ממרוקו, דור שלישי בארץ, שגדל על סיפורי גבורה ופיוס, אבל גם על פחדים ישנים.

"אני לא מפחד משום שפה," עניתי בקול שקט. "אבל למה אתה עושה את זה?"

"כי אני רוצה לראות אם יש לך אומץ," הוא אמר. "או שאולי אתה סתם עוד אחד שמתחבא מאחורי הזהות שלו."

הרגשתי איך הדם עולה לי לראש. נזכרתי בסבא שלי, יצחק, שהיה מדבר ערבית בבית – שפת האם שלו – עד שהשכנים העירו לו שזה לא מתאים בארץ ישראל. אמא שלי תמיד אמרה לי: "אלעד, תתגאה בשורשים שלך, אבל תדע איפה לשתוק." שנים ניסיתי להסתיר את הערבית שלי. בבית ספר צחקו עליי כשאמרתי 'סלאמת' במקום 'להתראות'.

אבל עכשיו עמדתי כאן, מול האיש הזה, ומול כל תל אביב.

"בסדר," אמרתי לבסוף. "אני אמכור לך את הוורדים בערבית."

הקהל מסביב השתתק. אפילו המלצרית עצרה עם המגש ביד.

נשמתי עמוק. "תפדל יא חביבי, האורוד האחמרה הדי מן אג'לך – מאתין שקל לזר." (בבקשה ידידי, הוורדים האדומים האלה בשבילך – מאתיים שקל לזר.)

רפאל הביט בי רגע ארוך. החיוך נעלם לו מהפנים.

"אתה יודע מה אמרת עכשיו?" שאל.

"כן," עניתי. "אמרתי לך מה שאומרים בכל שוק במרוקו או בירושלים המזרחית."

הוא שלף שטר של מאה אלף שקל – או לפחות כך זה נראה – והניח אותו על השולחן.

"לקחת את האתגר," אמר בשקט. "אבל למה בכלל ידעת ערבית? אתה הרי יהודי."

המשפט הזה פילח אותי כמו סכין.

"כי יהודים דיברו ערבית אלפי שנים," עניתי. "כי סבא שלי שר פיוטים בערבית בבית הכנסת. כי הזהות שלי מורכבת יותר ממה שאתה חושב."

הקהל התחיל ללחוש. מישהו צעק: "כל הכבוד!" אחר מחא כפיים.

אבל אז שמעתי קול מוכר מאחוריי – אמא שלי.

"אלעד! מה עשית? למה דיברת ככה מול כולם? אתה לא יודע כמה זה מסוכן?"

פניתי אליה. ראיתי את הדאגה בעיניה.

"אמא," אמרתי בלחש, "אני לא יכול להסתתר יותר. מספיק שנים פחדנו להיות מי שאנחנו באמת."

היא התקרבה אליי ולחשה: "אתה לא מבין… אבא שלך פוטר מהעבודה כי תפסו אותו מדבר ערבית בטלפון עם הדוד שלך מחיפה."

הרגשתי איך כל הגוף שלי מתכווץ.

"אז מה את רוצה שאעשה? שאמשיך לפחד? שנחיה תמיד בצל?"

"אני רוצה שתשמור על עצמך," היא אמרה בדמעות.

באותו רגע ניגשה אליי אישה מבוגרת עם כיסוי ראש – רחל כהן מהשכונה.

"אלעד," היא אמרה בקול רועד, "עשית מעשה אמיץ. אבל תדע לך – יש אנשים שלא יסלחו לך על זה." היא הביטה סביב בחשש.

"אני לא רוצה לפחד יותר," עניתי לה. "לא מערבית ולא מעבריינים ולא מאף אחד."

רפאל ברקוביץ' קם ממקומו והתקרב אליי.

"אתה יודע מה? אולי טעיתי בך," אמר בשקט. "אולי הגיע הזמן שנבין שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי בארץ הזאת."

אבל אז שמעתי מאחוריי קולות אחרים – צעירים עם כיפות סרוגות שצעקו: "בושה! איך אתה מעז לדבר בשפת אויבינו?"

ניסיתי להסביר להם: "זו לא שפת אויבים – זו שפה של אבותינו!"

אבל הם לא הקשיבו.

בערב חזרתי הביתה מותש. אמא ישבה בסלון ובכתה בשקט.

"אמא," אמרתי לה בעדינות, "אני יודע שפחדת בשבילי. אבל אולי הגיע הזמן שנפסיק לפחד? אולי הגיע הזמן שנחבק את כל החלקים שלנו – גם את אלה שהחברה לא אוהבת לראות?"

היא הביטה בי בעיניים אדומות.

"אתה יודע כמה קשה זה היה לי לגדל אותך כאן? כמה פעמים ביקשו ממני להפסיק לדבר ערבית לידך? כמה פעמים הרגשתי שאני צריכה לבחור בין להיות יהודיה לבין להיות מי שאני באמת?"

התיישבתי לידה וחיבקתי אותה.

"אמא, אני לא מוכן לבחור יותר. אני גם יהודי וגם בן למשפחה שדיברה ערבית מאות שנים. אני רוצה להיות גאה בזה – ולא להתבייש."

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. המילים של רפאל ושל אמא התערבבו לי בראש.

למחרת בבוקר קיבלתי הודעה בטלפון: "אלעד שלום, ראיתי אותך אתמול בדיזנגוף. אשמח שתבוא לדבר עם התלמידים שלי על זהות ושפה." זו הייתה מורה מבית ספר בדרום תל אביב.

הלכתי לשם שבוע אחרי כן. עמדתי מול כיתה מלאה בילדים – חלקם דוברי רוסית, חלקם אתיופית, חלקם ערבית או מרוקאית.

"מי כאן מתבייש בשפה של ההורים שלו?" שאלתי אותם.

כמה ידיים הורמו באי נוחות.

"אני רוצה לספר לכם משהו," אמרתי להם בקול רועד. "פעם גם אני התביישתי. אבל היום אני מבין – השפה שלנו היא הזהות שלנו. ואם נסתיר אותה – נאבד חלק מעצמנו." הילדים הביטו בי בעיניים גדולות.

כשיצאתי משם הרגשתי קל יותר – כאילו הורדתי מעליי משקל כבד שנשאתי שנים.

בערב חזרתי הביתה ואמא חיכתה לי עם תה ונענע.

"אני גאה בך," היא אמרה בשקט.

חייכתי אליה.

מאז אותו יום אני מוכר וורדים בכל השפות שאני יודע – עברית, ערבית, צרפתית ואפילו קצת יידיש שלמדתי מסבא מצד אבא.

לפעמים אנשים עוד מסתכלים עליי בעין עקומה, לפעמים צועקים לי ברחוב. אבל אני כבר לא מפחד.

כי אם אנחנו לא נהיה שלמים עם עצמנו – מי נהיה?

ואולי הגיע הזמן שנשאל כולנו: האם אפשר להיות גם וגם בארץ הזאת – או שתמיד נצטרך לבחור צד?