העסקה האחרונה של אביגיל: סיפור על צדק, כאב ובחירה

"די! תני לי ללכת כבר!" אמא שלי, רבקה, צועקת בקול צרוד ומלא ייאוש. אני עומדת לידה, מחזיקה לה את היד, מרגישה איך היא רועדת מכאב למרות כל המורפיום שדחפו לה. החדר בבית החולים הדסה עין כרם מלא בריח של חיטוי ושל פחד. אחי, יונתן, עומד בפינה, עיניו אדומות מדמעות ומכעס. "איך את בכלל חושבת על זה? זה נגד התורה!" הוא לוחש לי בזעם.

אני לא עונה. הראש שלי הולם. כבר שבועות שאנחנו כאן, נלחמים על כל נשימה שלה, על כל רגע של חסד. אמא שלי הייתה פעם אישה חזקה – מורה לספרות, פעילה חברתית, תמיד הראשונה לעזור לכל אחד. עכשיו היא רק קליפה דקה של עצמה, תלויה בחסדי מכונות ורופאים.

"אביגיל…" היא לוחשת פתאום, מושכת אותי קרוב אליה. "אני לא רוצה יותר. תעשי משהו. בבקשה."

אני מסתכלת עליה – על העיניים שהיו פעם מלאות חיים ועכשיו כבויות. אני נזכרת איך בילדותי הייתה קוראת לי שירים של לאה גולדברג לפני השינה, איך הייתה מחבקת אותי אחרי כל כישלון. עכשיו היא מבקשת ממני לשחרר אותה.

יונתן מתקרב אלינו. "אסור לנו אפילו לחשוב על זה," הוא אומר בקול רועד. "זה רצח."

"זה לא רצח!" אני מתפרצת. "זו חמלה! אתה לא רואה כמה היא סובלת?"

הוויכוח הזה חוזר על עצמו כל יום. אבא שלי, אליהו, שותק רוב הזמן. הוא יושב ליד החלון, מתפלל בשקט, לפעמים ממלמל פסוקי תהילים. אני יודעת שהוא קרוע בדיוק כמוני – בין האמונה לבין הרצון להציל את אמא מהייסורים.

בלילות אני לא מצליחה להירדם. אני גוללת בפלאפון כתבות על המתת חסד – מה מותר ומה אסור בישראל, מה עושים באירופה, מה אומרת ההלכה. אני קוראת סיפורים של משפחות אחרות – חלקן בחרו להפסיק טיפולים, אחרות נלחמו עד הרגע האחרון. אני מרגישה שאני טובעת בים של אשמה ופחד.

יום אחד, כשאני לבד עם אמא בחדר, היא לוחשת לי: "אביגיל, תבטיחי לי שלא תתני להם למשוך אותי עוד חודשים ככה… אני לא רוצה למות כמו צמח." הדמעות חונקות אותי. "אני מבטיחה," אני עונה בקול חנוק.

אבל איך אפשר לקיים הבטחה כזו? בארץ שלנו זה כמעט בלתי אפשרי – החוק אוסר כמעט כל התערבות אקטיבית. הרופאים עצמם מפחדים לדבר על זה בגלוי. רק רמזים: "אפשר להפסיק טיפול מסוים… אפשר לתת מינון גבוה יותר של משכך כאבים…"

בערב שבת אחד, כשכל המשפחה סביב מיטתה, אמא נכנסת להזיה קשה – צורחת מכאב, מתחננת שנפסיק את הסבל שלה. יונתן יוצא מהחדר בזעם. אבא שלי בוכה בשקט. אני מרגישה שאני נשברת.

באותו לילה אני נשארת לידה לבד. היא נרדמת סוף סוף אחרי עוד זריקת מורפיום. אני יושבת לידה ומדברת אליה בלחש: "אמא, אני אוהבת אותך כל כך… הלוואי שיכולתי לעזור לך באמת."

פתאום הדלת נפתחת בשקט. ד"ר לוי, הרופא התורן – גם הוא בן למשפחה ירושלמית דתית – נכנס ומסתכל עלי בעיניים עייפות. "אני יודע כמה קשה לכם," הוא אומר בלחש. "לפעמים… הכי הרבה שאנחנו יכולים לעשות זה לתת לה לישון בשקט." הוא מניח יד על כתפי והולך.

אני מבינה את הרמז. באותו רגע אני צריכה לבחור – האם לבקש ממנו להעלות את המינון? האם לשכנע את אבא ואחי להסכים? האם זו בכלל הבחירה שלי?

בבוקר יונתן חוזר ומוצא אותי יושבת ליד המיטה, עיניי טרוטות. "את לא באמת חושבת לעשות את זה," הוא לוחש בזעזוע.

"אני לא יודעת מה לחשוב יותר," אני עונה לו בשקט. "אני רק רוצה שאמא תפסיק לסבול." אנחנו בוכים יחד.

השבועות עוברים. אמא דועכת לאיטה – לפעמים בהכרה, לפעמים לא. המשפחה מתפרקת מרוב מתח: יונתן מאשים אותי שאני רוצה להרוג את אמא; אבא מתחבא בבית הכנסת; הדודים מתווכחים ביניהם אם צריך להזמין רב או עורך דין.

יום אחד מגיעה דודה אסתר – תמיד הייתה הכי פרקטית במשפחה – ואומרת לי בשקט: "לפעמים צדק אמיתי זה לדעת מתי לשחרר." המשפט הזה מהדהד בי ימים שלמים.

בסוף, אחרי עוד לילה קשה במיוחד שבו אמא כמעט נחנקה מהקאות ולא הצליחה לנשום, אני פונה לד"ר לוי ואומרת: "תעשה מה שאתה יכול כדי שהיא לא תסבול יותר." הוא מהנהן בעצב.

יומיים אחר כך אמא מתה בשנתה – בשקט יחסי, מוקפת במשפחה שאוהבת אותה ושבורה לחלוטין.

בלוויה יונתן לא מדבר איתי בכלל. אבא נראה כאילו הזדקן בעשר שנים בלילה אחד. אני עומדת ליד הקבר הטרי ושואלת את עצמי: האם עשיתי את הדבר הנכון? האם צדק אמיתי הוא תמיד לפי החוק והמסורת – או לפעמים דווקא לפי הלב?

האם יש בכלל תשובה אחת לשאלה הזו? אולי כל משפחה צריכה למצוא את הדרך שלה בין כאב לחמלה?

מה אתם הייתם עושים במקומי? האם הייתם מסוגלים לבחור אחרת?