אני רבקה, בת 38 מירושלים, ואם לשלושה. הסיפור שלי מתחיל ברגע של משבר משפחתי עמוק, כשהחלום שלי להקים עמותה שתעזור למשפחות במצוקה כמעט מתנפץ בגלל סוד כואב. בין מאבקי היומיום, הלחץ הכלכלי והקונפליקטים עם בעלי, אני נאלצת לבחור בין הגשמת החלום לבין שמירה על המשפחה שלי.
אני, רבקה, מספרת על הקרע הכואב שנוצר ביני לבין אחותי מרים, שעזבה את המושב ועברה לירושלים. הסיפור עוסק במתח בין ערכי המשפחה והמסורת לבין הרצון לעצמאות והצלחה בעיר הגדולה. דרך עימותים, זיכרונות ילדות, וקונפליקטים יומיומיים, אני מנסה להבין האם אפשר לאחות את השבר או שהפצע יישאר פתוח לנצח.
שנתיים חלפו מאז שבתי, תמר, ניתקה איתי כל קשר. אני, רבקה, כמעט בת שבעים, מנסה למצוא משמעות בצל הבדידות, בין ביקורים אצל השכנה אסתר ובין זיכרונות מהעבר. הסיפור שלי הוא על כאב, תקווה ושאלה אחת שמסרבת להרפות: האם עוד יש דרך חזרה?
החיים שלי התהפכו ביום שבו עברתי לגור עם מרדכי, ואביגיל בתו החלה להופיע אצלנו בלי התראה. אני נקרעת בין אהבתי למרדכי לבין הכאוס שאביגיל מביאה איתה, מנסה נואשות לשמור על המשפחה המאוחדת שלנו. זהו סיפור על אשמה, פחד, וחיפוש אחר הרמוניה בתוך משפחה ישראלית מורכבת.
אני מרדכי, בן למשפחה ירושלמית רגילה, עד שהכל התהפך. אבא שלי, יצחק, איבד את עבודתו והפך לאדם אחר – כועס, אבוד, שותה. הסיפור שלי הוא על אהבה, כאב, ואיך צללים בבית אחד יכולים לשנות חיים שלמים.
אני, רבקה, בת שישים וחמש, עומדת מול דלת ביתה של בתי, מרים, שומעת את קולה הרועד מאכזבה. היא טוענת שאני סבתא רעה כי סירבתי לשמור על נכדיי, אבל האם באמת אני אשמה? כל חיי עבדתי קשה, גידלתי אותה לבד כמעט, ועכשיו, כשאני רוצה קצת שקט לעצמי, היא לא מבינה. הסיפור שלי הוא על אהבה, אשמה, והמאבק בין דור לדור במדינת ישראל של היום.
אני וירה, אשה צעירה מירושלים, שמצאה את עצמה בלב סערה משפחתית מסוכנת. הכל התחיל כשזר מסתורי של אבל עם שמי עליו הופיע בפתח ביתי, ומאז חיי התהפכו. בין פחד, חוסר אמון בבעלי יעקב, ומאבק על שפיותי מול חמותי רבקה, נאלצתי לבחור: להילחם או להיכנע.
שמי אליענה, ובלילה אחד, כשהייתי בת שמונה, אמא שלי אמרה לאבא שלי: 'קח אותה, אני לא יכולה יותר.' מאותו רגע, חיי התהפכו – נשארתי עם אבא, ואמא נעלמה מחיי כאילו לא הייתי קיימת. שנים אחר כך, כשבגרתי, נאלצתי להתמודד עם השאלה: האם אפשר אי פעם לסלוח למי שבגד בך כך?
במהלך ארוחת ערב סוערת, אני מגלה שבני, איתן, מתקשה להבין גבולות. הסיפור עוקב אחרי המסע המשפחתי שלנו בניסיון ללמד אותו כבוד וסבלנות, ומגלה שהשיעור הוא גם שלנו. דרך דמעות, צחוק ותובנות מפתיעות, אני לומדת שהדרך להקשבה אמיתית מתחילה קודם כל בלב של ההורה.
אני, מרים כהן, חיה כבר עשרים שנה בדירה קטנה בירושלים. הסיפור שלי מתחיל בערב אחד שבו הבנתי שהשכנים שלי, משפחת לוי, חצו כל גבול אפשרי של פרטיות. זהו מסע רגשי בין תקווה לאכזבה, בין רצון לשמור על יחסים טובים לבין הצורך להגן על עצמי ועל משפחתי.
שמי מרים, ואני אם לשני בנים – יעקב ודוד. יום אחד, החלטה פשוטה שלחה את חיי לסחרור רגשי עמוק, כשאחד מהם לא שב הביתה. זהו סיפור על אשמה, פחד, ואהבה אימהית בלתי נגמרת במציאות הישראלית המורכבת.
אני, יעקב, בן 34 מתל אביב, נשוי לרבקה ואב לתינוקת בת חצי שנה. מאז שרבקה יצאה לחופשת לידה, הבית שלנו הפך לשדה קרב של רגשות, ציפיות ואכזבות. ניסיתי להציע לה להחליף תפקידים, אבל זה רק החריף את המשבר בינינו והציף שאלות על שוויון, הורות וחלומות שנשכחו.
