סוד אפל במושב: בגידה בין שורות הכרם

ריח חריף של עשן חדר אל תוך החדר כמו גנב בלילה – לא דופק, לא מבקש רשות, פשוט פורץ. פקחתי עיניים בבהלה, הלב שלי דפק כמו תוף במצעד. "יונתן!" לחשתי, ידי אוחזת בכתפו של בני בן השבע-עשרה. הוא התעורר מיד, עיניו הגדולות מבולבלות, "אמא, מה קורה?"

"יש שריפה," לחשתי, קולי רועד. קמנו במהירות, רצנו החוצה אל החצר של המשק הקטן שלנו במושב בגליל העליון. האור הכתום של הלהבות ריצד על פני הכרם – הגפנים ששתלנו יחד, בתקווה לימים טובים יותר.

המים בקווי ההשקיה לא זרמו. יונתן רץ לבדוק את הברז הראשי וחזר חיוור: "אמא, מישהו סגר את המים!"

עמדתי שם, מול הכרם הבוער, והרגשתי איך כל מה שבנינו הולך ונעלם. לא היה לנו הרבה – רק עבודה קשה, גפנים צעירים, וקצת תקווה. הגענו למושב אחרי שבעלי, אברהם, נפטר ממחלה קשה. לא היה לנו כסף לשכר דירה בעיר, אז הסכמנו לעבוד אצל הדוד שלי, יצחק, בתמורה לאוכל וקורת גג.

המשק של יצחק היה פעם גאוות המשפחה. אבל בשנים האחרונות הכול התפורר – המים קוצצו בגלל הבצורת, השוק התמלא ביבוא זול, והמשפחה… המשפחה התרחקה. יצחק נהיה מריר, אשתו שרה כמעט לא דיברה איתי. רק הבן שלהם, דניאל, היה נחמד ליונתן – או כך חשבתי.

באותו לילה לא עצמתי עין. יונתן ישב לידי במטבח הקטן, עיניו אדומות מהעשן ומהדמעות. "אמא," הוא לחש, "את חושבת שמישהו עשה את זה בכוונה?"

הסתכלתי עליו – הילד שלי, שכבר מזמן הפך לגבר צעיר. "אני לא יודעת," עניתי בכנות. "אבל משהו פה לא מסתדר לי."

למחרת בבוקר יצחק עמד ליד הכרם השרוף וצרח: "זה הכול בגללכם! מאז שבאתם לפה יש לי רק צרות!"

"מה אתה אומר?" ניסיתי להישאר רגועה. "אנחנו עובדים פה יום ולילה. למה שנרצה להזיק?"

"אולי כדי להישאר פה לנצח," הוא ירק בזעם. "אם הכול יישרף – לא יהיה לי מה להפסיד!"

יונתן התפרץ: "זה לא הוגן! אנחנו עושים הכול בשבילך!"

שרה משכה את יצחק הצידה ולחשה לו משהו באוזן. ראיתי את דניאל עומד בצד, מביט ביונתן בעיניים קשות.

באותו ערב יונתן חזר מהלול עם פנים חיוורות: "אמא… מצאתי משהו מוזר ליד הברז הראשי." הוא הוציא מכיסו מפתח ברגים חלוד ומפית מוכתמת בשמן.

"של מי זה?" שאלתי.

"אני חושב שזה של דניאל," לחש יונתן.

הרגשתי איך הבטן שלי מתהפכת. האם באמת מישהו מהמשפחה שלנו מסוגל לעשות דבר כזה?

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. שמעתי את שרה בוכה בחדר הסמוך ויצחק מדבר בטלפון בלחש: "הם חייבים לעזוב… אחרת הכול ילך לאיבוד…"

בבוקר דניאל ניגש אליי בזמן שתליתי כביסה בחצר. "רבקה," הוא אמר בקול שקט מדי, "את יודעת… אבא שלי לא רוצה שתישארו פה. הוא חושב שאתם גונבים לו את הפרנסה."

"אנחנו רק מנסים לשרוד," עניתי בעייפות.

"אני יודע," הוא השפיל מבט. "אבל לפעמים אנשים עושים דברים נוראיים כשהם מפחדים להפסיד הכול."

"אתה רוצה להגיד לי משהו?" שאלתי.

הוא שתק רגע ארוך ואז הסתובב והלך.

בערב יונתן ואני החלטנו לבדוק שוב את האזור סביב הברז הראשי. פתאום שמענו רשרוש בין השיחים – דניאל עמד שם עם פנס ביד.

"מה אתם עושים פה?" שאל בקול רועד.

"מחפשים תשובות," ענה יונתן בתקיפות.

דניאל הביט בי בעיניים מלאות אשמה: "אני מצטער… אני רק רציתי שתעזבו. אבא שלי איים עליי שאם לא אעשה משהו – הוא יזרוק אותי מהבית. לא התכוונתי שהכול ישרף… רק רציתי שתתייאשו ותלכו…"

עמדתי שם המומה. יונתן התקרב אליו: "אתה מבין מה עשית? כמעט הרגת אותנו!"

דניאל פרץ בבכי: "אני מצטער… אני באמת מצטער…"

חזרנו לבית ובליבי סערה – כעס, פחד ורחמים התערבבו יחד. למחרת בבוקר ארזנו את מעט החפצים שלנו.

יצחק עמד בפתח הבית: "לאן אתם הולכים?"

"אנחנו לא יכולים להישאר במקום שבו המשפחה פוגעת במשפחה," עניתי בשקט.

שרה ניסתה לעצור אותי: "רבקה… אל תלכי… אני יודעת שלא את אשמה…"

אבל כבר לא היה לי כוח להילחם.

עזבנו את המושב בלי לדעת לאן נלך. יונתן אחז בידי חזק – בפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי שאנחנו באמת לבד בעולם.

בלילה ההוא ישבנו על ספסל בתחנת אוטובוס ישנה, הרוח הקרירה של הגליל ליטפה אותנו. יונתן הביט בי ושאל: "אמא, למה אנשים עושים רע אפילו למשפחה שלהם? למה אי אפשר פשוט לעזור אחד לשני?"

לא ידעתי מה לענות לו.

אולי אתם יודעים? האם באמת אפשר לבנות אמון מחדש אחרי בגידה כזו? האם יש מקום לסליחה כשמדובר במשפחה?