הנקמה של סבתא אסתר במוכר במכולת – סיפור על כבוד, משפחה ומה שביניהם

"את לא רואה שיש תור? את לא יכולה לחכות כמו כולם?" דניאל, המוכר החדש במכולת של רחוב הרצוג, הרים עליי את הקול מול כל הלקוחות. עמדתי שם, עם שקית קטנה של עגבניות ומלפפונים, הלב שלי דופק חזק. כל כך הרבה שנים אני קונה כאן, מאז שעוד היה פה מכולת של יצחק ז"ל. אף פעם לא דיברו אליי ככה. הרגשתי איך הפנים שלי בוערות, והעיניים שלי התמלאו דמעות. אבל לא בכיתי. רק הנהנתי ויצאתי החוצה, משאירה את הירקות על הדלפק.

בדרך הביתה רעדו לי הידיים. "מי הוא בכלל? ילד בן עשרים וקצת, חושב שהוא בעל הבית!" מלמלתי לעצמי. בבית חיכתה לי נועה, הנכדה שלי. היא בדיוק חזרה מהצבא, עייפה ומותשת. "סבתא, מה קרה? את נראית לבנה כמו קיר של בית חולים!"

"כלום, מתוקה שלי," ניסיתי להסתיר. "סתם יום ארוך."

אבל בלילה לא הצלחתי להירדם. המילים של דניאל הדהדו לי בראש. כל החיים שלי עבדתי קשה – עליתי לארץ ממרוקו בגיל 12, גידלתי לבד שלושה ילדים אחרי שאהרון נפטר במלחמת יום כיפור. אף פעם לא נתתי לאף אחד לרמוס אותי. אז למה עכשיו?

בבוקר קמתי עם החלטה: אני אראה לו מה זה. אם הוא חושב שסבתא אסתר פראיירית – הוא טועה בגדול.

התחלתי לתכנן. ידעתי שדניאל עובד לבד בימי רביעי בבוקר, כשכולם בעבודה. נכנסתי למכולת עם רשימה ארוכה: קוטג', גבינה צהובה, חמאה, חלב, פסטה, אורז, שמן זית – כל מה שיכולתי לחשוב עליו. כל פריט ביקשתי לראות תאריך תפוגה, כל מוצר ביקשתי להחליף פעמיים. "סליחה, אפשר לראות עוד אחד? זה נראה לי קצת מעוך…"

הלקוחות מאחור התחילו לרטון. "נו באמת, גברת אסתר, תני לנו גם לקנות!" שמעתי את רותי מהבניין ממול לוחשת לחברתה.

דניאל ניסה לשמור על קור רוח. "גברת אסתר, אולי תבואי בשעה פחות עמוסה?"

"אני באה מתי שנוח לי!" עניתי בקור רוח.

בסוף שילמתי ויצאתי החוצה עם חיוך קטן של ניצחון.

אבל משהו בי לא נרגע. בערב התקשרה אליי בתי, מיכל: "אמא, שמעתי שהיית היום במכולת… דניאל סיפר לרותי שהוא כמעט בכה בגללי! מה קרה שם?"

"כלום מיוחד," שיקרתי. "פשוט רציתי להיות בטוחה שאני קונה טרי."

"אמא," היא נאנחה, "את יודעת שהוא סטודנט? עובד כדי לעזור לאמא שלו אחרי שאבא שלו נפטר מקורונה? אולי כדאי שתדברי איתו…"

בלילה שוב לא הצלחתי להירדם. התחלתי לחשוב על דניאל – ילד טוב באמצע החיים, מנסה להחזיק את הראש מעל המים. אולי באמת הגזמתי? אולי במקום להחזיר לו באותה מטבע הייתי צריכה לדבר איתו בגובה העיניים?

למחרת בבוקר ראיתי אותו יושב לבד על הספסל ליד המכולת, הראש שלו בין הידיים.

ניגשתי אליו בזהירות.

"דניאל? אפשר לשבת לידך רגע?"

הוא הרים אליי עיניים אדומות.

"אני מצטער על מה שקרה אתמול," אמרתי בשקט. "פגעת בי מאוד כשדיברת אליי ככה, אבל אני מבינה שגם לך לא קל."

הוא שתק רגע ואז לחש: "אני פשוט בלחץ… אמא שלי חולה, אני עובד פה כל יום אחרי הלימודים… לפעמים אני מתפרץ בלי לחשוב."

שתקנו יחד כמה דקות.

"את יודעת," אמר לבסוף, "סבתא שלי תמיד אומרת שעדיף לדבר מאשר לכעוס." חייכתי אליו חיוך קטן.

"גם אני סבתא," אמרתי לו. "ואני יודעת שלפעמים אנחנו שוכחים כמה מילים קטנות יכולות לפגוע." הושטתי לו יד.

מאותו יום נהיינו חברים טובים. בכל פעם שאני באה למכולת הוא מחייך אליי ושואל לשלומי. לפעמים אני מביאה לו עוגיות מרוקאיות שאפיתי בבית.

אבל הכי חשוב – למדתי משהו על עצמי: הנקמה אולי מתוקה לרגע, אבל בסוף היא משאירה טעם מר בפה.

אז למה אנחנו כל כך ממהרים להחזיר באותה מטבע? אולי עדיף פשוט לדבר?