הנסיעה האחרונה של רבקה: בין כבוד, עוני ובדידות

"את חייבת לרדת עכשיו, גברת. אין לי מה לעשות איתך אם אין לך כרטיס." קולו של יעקב הנהג חתך את הדממה באוטובוס הריק כמעט. רעדתי, לא רק מקור – גם מהשפלה. "אני… אני רק צריכה להגיע הביתה, אין לי מזומן, הארנק נשאר אצל הנכדה שלי בטעות," ניסיתי להסביר בקול רועד. יעקב הביט בי בעיניים עייפות, אולי אפילו כועסות. "כולם אומרים את זה. אני לא יכול להמשיך ככה. תרדי בבקשה."

עמדתי שם, באמצע הלילה, ברחוב צדדי של פתח תקווה. הרוח חדרה דרך המעיל הדק שלי, והרגשתי את הדמעות עולות. לא בכיתי – לא עוד. אחרי כל מה שעברתי בחיים האלה, למדתי לבלוע את העלבון. אבל משהו בי נשבר באותו רגע.

מאחוריי שמעתי את רחל, האישה הצעירה עם הילד הקטן, לוחשת לבנה: "תראה, מתוקים, לפעמים אנשים מבוגרים פשוט צריכים עזרה." היא ניסתה להושיט לי שטר של עשרים שקל, אבל יעקב כבר סגר את הדלת ונסע.

נשארתי לבד בתחנה. הרחוב היה ריק, רק אור צהוב של פנס רחוב אחד האיר את המדרכה. נשענתי על הספסל הישן וניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה הרגשתי כל כך חסרת אונים. אולי כשהייתי ילדה קטנה בבודפשט, לפני שעלינו לארץ אחרי המלחמה.

הטלפון שלי היה כבוי – הסוללה נגמרה מזמן. לא היה לי למי להתקשר. הילדים שלי גרים רחוק; דניאל בבאר שבע, מיכל בחיפה. שניהם עסוקים בחיים שלהם, בעבודה, במשכנתא. אני לא רוצה להטריד אותם.

התחלתי ללכת ברגל. כל צעד כאב בברכיים, אבל לא הייתה לי ברירה. הרחובות היו רטובים מגשם שירד מוקדם יותר. נזכרתי איך פעם הייתי רצה אחרי הילדים בגינה הציבורית, איך הייתי קונה להם גלידה בקיץ החם של תל אביב.

פתאום שמעתי צעדים מאחוריי. הסתובבתי בבהלה – גבר צעיר עם כיפה שחורה התקרב אליי. "סבתא, את בסדר?" שאל בעברית רכה.

"אני… פשוט מנסה להגיע הביתה," עניתי.

"לאן את צריכה?" שאל והציע לי מטריה.

"רחוב ברנר," מלמלתי.

"זה רחוק מפה," אמר. "בואי, אני אלווה אותך קצת." הלכנו יחד בשקט. הוא סיפר ששמו אליהו, שהוא בדרך חזרה מהכולל. שאל אותי אם יש לי משפחה.

"יש לי ילדים," עניתי, "אבל הם רחוקים. יש לי נכדים – תמר הקטנה היא כל עולמי."

אליהו הנהן בשקט. "היום קשה לכולם," אמר. "אבל אסור לנו לשכוח את המבוגרים שלנו." הוא עצר מונית והוציא שטר של חמישים שקל מכיסו. "בבקשה, סבתא רבקה, תעלי ותגיעי בשלום הביתה."

רציתי לסרב – הגאווה שלי כמעט הכריעה אותי – אבל ידעתי שאין לי ברירה. הודיתי לו בלחש ונכנסתי למונית.

בדרך הביתה חשבתי על יעקב הנהג. האם הוא באמת אשם? אולי גם הוא עייף מהחיים האלה, מהמשכורת הנמוכה ומהלחץ הבלתי נגמר של העיר הזו? אולי גם הוא מרגיש לפעמים בלתי נראה?

כשנכנסתי לדירה הקטנה שלי בקומה השלישית בלי מעלית, מצאתי פתק על הדלת: "סבתא רבקה היקרה, השארתי לך אוכל במקרר – תמר." הדמעות סוף סוף פרצו ממני.

למחרת בבוקר התקשרתי למיכל. סיפרתי לה מה קרה בקול שקט. היא כעסה: "איך זה יכול להיות? איך במדינה שלנו זורקים אישה מבוגרת באמצע הלילה? אני מתקשרת לעירייה!"

"עזבי," אמרתי לה. "זה לא יעזור. יש כל כך הרבה כמוני."

בערב באה תמר לבקר אותי. היא חיבקה אותי חזק ואמרה: "סבתא, אני אוהבת אותך הכי בעולם." סיפרתי לה על אליהו ועל רחל ועל יעקב הנהג.

"את יודעת," אמרה תמר, "אולי צריך לספר את הסיפור שלך לכולם. שאנשים יבינו מה קורה פה באמת."

חשבתי על זה הרבה בלילה ההוא. כמה אנשים כמוני יש בארץ הזו? כמה זקנים יושבים לבד בביתם ומפחדים לצאת? כמה מתביישים לבקש עזרה?

ביום שישי הלכתי לבית הכנסת השכונתי. פגשתי שם את אליהו שוב. הוא חייך אליי ואמר: "סבתא רבקה, טוב לראות אותך מחייכת."

"תודה שהצלת אותי באותו לילה," אמרתי לו.

"כולנו צריכים להציל אחד את השני לפעמים," ענה בפשטות.

כשחזרתי הביתה בערב שבת, ישבתי ליד החלון והבטתי באורות העיר. חשבתי על כל השנים שעברו – על העלייה לארץ, על המלחמות, על הילדים שגידלתי לבד אחרי שבעלי נפטר מסרטן בגיל חמישים ושבע.

אני לא מבקשת רחמים – רק טיפה כבוד. רק שלא אשכח מי אני ומה תרמתי למדינה הזו.

אז אני שואלת אתכם: האם אנחנו כחברה יודעים לכבד את הזקנים שלנו? האם אנחנו זוכרים מי בנה לנו את הבית הזה? או שאולי גם אתם הייתם עוברים הלאה באוטובוס ההוא?