שמי מרים, ואני עונה לטלפון – על הקו כלתי רחל, בוכה ומספרת לי על בני, יעקב. כל מה שרציתי פעם לומר לה, חוזר אליי עכשיו כמו בומרנג. בסיפור הזה נחשפים סודות משפחתיים, עוולות ישנות והשאלה האם אפשר לשנות את מה שהוזנח במשך שנים.
אני מרים, ובמשך שנים ניסיתי להיכנס להריון ללא הצלחה. אחרי מסע ארוך, מלא כאב ותקווה, החלטתי לשמור בסוד את ההריון שלי מהמשפחה, עד שיום אחד, כשבני נולד, הכל התפוצץ. ברגע אחד של הפתעה, דמעות, ואהבה, למדתי מחדש מהי משפחה אמיתית.
שמי דבורה, ואני לעולם לא אשכח את היום בו ילדתי את בני, ואז עזבתי אותו בבית החולים. זהו הניסיון שלי להסביר מדוע עשיתי זאת, כשנאבקתי בשדים שלי ובלחצי החברה הישראלית. אולי תשפטו אותי, ואולי תבינו – כי החיים כאן, כמו בכל מקום, אינם שחור-לבן.
אתמול בערב עמדו אמי וחמותי יחד בפתח הדלת שלי, מתחננות שאציל את הנישואים שלי. הלב שלי נשבר בין הציפיות שלהן לבין מה שאני באמת מרגישה. אני תוהה אם אי פעם אצליח לבחור בעצמי מבלי לאבד את המשפחה.
אני, רבקה, מוצאת את עצמי נדחקת לפינה בבית שלי כשחמותי, אסתר, מגיעה 'להציל' את בנה, בעלי, מהצטננות פשוטה. כל חיי התמודדתי עם אתגרים, אבל שום דבר לא הכין אותי למאבק הבלתי נגמר על מקומי כאשתו של יעקב מול אמו הדומיננטית. הסיפור שלי הוא על כאב, אהבה, ומאבק על זהות בתוך משפחה ישראלית טיפוסית.
אני, מרים, אמא לארבעה ילדים, גיליתי רק עם הילד הרביעי שלי את הטעות שעשיתי עם כל האחרים – טעות פשוטה אך גורלית בשעת השינה. הסיפור שלי הוא על רגשות אשמה, תקווה, והמאבק הבלתי נגמר של אמהות בישראל. האם אפשר באמת לסלוח לעצמי על מה שלא ידעתי אז?
אני מרים, אמא לשני ילדים, שמרגישה שכל עולמה הצטמצם לתפקיד אחד – להיות אמא. בין ריצות לבית הספר, עבודה במשרד קטן בתל אביב, ומאבקים יומיומיים עם הילדים המתבגרים שלי, אני מגלה כמה קל לאבד את עצמי בתוך האהבה האינסופית והמחויבות. הסיפור שלי הוא קריאה לדיון: האם לאמהות בישראל יש זכות לחלום ולחיות גם עבור עצמן?
אני מרים, בת 29, חיה בין שתי עולמות – הבית שגדלתי בו והמשפחה שבניתי בעצמי. כבר שנים אני נקרעת בין הציפיות של אמא שלי שאטפל בה ובבית שלה, לבין הרצון להיות אמא ונוכחת עבור ילדיי. הסיפור שלי הוא על אשמה, אהבה, ומאבק יומיומי למצוא את עצמי בתוך כל הדרישות והלחצים.
