אני חנה, אם יחידנית מתל אביב, שגידלה את בנה יונתן לבד אחרי שבעלי עזב אותנו. כל חיי סבבו סביבו, אך בגיל שלושים הוא התרחק ממני עד שנעשה כמעט זר. זהו סיפור על אהבה, הקרבה, כאב, ועל השאלה האם אפשר לגשר על תהום שנפערה בין אם לבנה.
הלילה ההוא בתל אביב שינה את חיי. כלב שלי, מוישה, כמעט נדרס, ואליעזר – חסר בית מסתורי – הציל אותו ברגע האחרון. רק אחר כך גיליתי את הסוד שלו, והלב שלי לא ידע מנוחה.
אני מרים, אישה ירושלמית, שגילתה יום אחד שהאדם הקרוב ביותר אליה – אחותי רבקה – בגדה בי עם בעלי, יעקב. כל עולמי חרב עליי ברגע אחד, והייתי צריכה להתמודד לא רק עם כאב הבגידה, אלא גם עם השאלה איך ממשיכים הלאה בחברה שבה המשפחה היא הכול. זהו סיפור על אובדן, התמודדות, ועל התקווה שאולי עוד תבוא.
הכול התחיל בשיחת טלפון אחת מהבת שלי, מרים, שביקשה ממני לשמור על הנכד שלי, יונתן, רק לכמה ימים. לא תיארתי לעצמי שה'כמה ימים' האלה יהפכו לחודש שלם שישנה את כל עולמי. דרך ההתמודדות עם הבדידות, הקשיים הכלכליים והקונפליקטים המשפחתיים, גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי.
אני רבקה, בת שבעים ושתיים, ואם לשלושה ילדים. אחרי שנים של נסיעות מתישות לסופי שבוע אצל הילדים, החלטתי להפסיק – כי הלב שלי כבר לא עומד בזה. זהו סיפור על אהבה, אכזבה, בדידות והגבול הדק שבין נתינה עצמית לאובדן עצמי.
בליל חורף ירושלמי, כשסערה משתוללת בחוץ, אני, רחל, פותחת קופסה מסתורית שקיבלתי מבעלי, יעקב. מה שנראה כמתנה מוזרה — מטחנת בשר ישנה — חושף סודות משפחתיים, כאב ישן, ומציף שאלות על שורשים, זהות, והמחיר של בחירות העבר. דרך עימותים, דמעות וגילויים, אני מגלה מה באמת מחזיק משפחה יחד בארץ שבה כל יום הוא מאבק.
אני, רחל, מצאתי את עצמי לכודה עם משפחתי בדירה קטנה בירושלים, כשסופת שלגים נדירה סגרה אותנו מכל עבר. באותו לילה, אבי, יצחק, לקה בשבץ מוחי – והיינו חסרי אונים, מנותקים מהעולם, ללא אפשרות להזעיק עזרה. הסיפור שלי הוא על פחד, אשמה, סודות משפחתיים ישנים, והכוח למצוא תקווה גם כשנדמה שהכול אבוד.
אני רחל, אמא לשניים, נשואה למיכאל. חיינו התהפכו ביום שבו ההורים שלו החליטו להעביר את הבית שלהם לאחותו הצעירה. מאז, אני לא מצליחה להירגע מהעוול, והמשפחה שלנו מתמודדת עם כאב, כעס, ותחושת בגידה.
התעוררתי בלילה לקול חריקה במסדרון, לבי דפק בפראות. אשתי, רבקה, ישנה לצידי בשלווה, ואני ידעתי שמשהו לא כשורה. זהו סיפור על פחד, אובדן, והמאבק לשמור על המשפחה והזהות בתוך מציאות ישראלית קשה.
אני מרים, בת 38 מירושלים, ומאז שהייתי ילדה קטנה לימדו אותי שאושר מגיע למי שמאמין בו ומחכה בסבלנות. הסיפור שלי מתחיל בלילה חורפי אחד, שבו החלטתי להמר על הלב שלי – וההשלכות של אותו לילה רודפות אותי עד היום. דרך מאבקי משפחה, אהבה אסורה, ולבטים בין מסורת לחיים מודרניים, אני שואלת את עצמי: האם באמת כדאי להמתין לאושר, או שעלינו להילחם עליו בכל הכוח?
אני, מרדכי, כותב את המילים האלו בלב כבד, אחרי שהבנתי שטעיתי בבחירותיי. עזבתי את רחל, אשתי הראשונה, בשביל מישהי אחרת, וגיליתי שהאשליה התפוגגה מהר מהצפוי. עכשיו, בעיר הקטנה שלנו בגליל, אני מתמודד עם הבדידות, החרטה והתקווה שאולי עוד אפשר לתקן.
תמיד האמנתי שמשפחה היא עוגן. שכשאזדקן, ילדיי יהיו לצידי, והבית שבניתי יהפוך לחום של לבבות קרובים. היום אני מתעוררת בכל בוקר בפינה זרה, לא יודעת היכן אפגוש את הערב הבא. כך אני, חנה, חיה עכשיו — אותה חנה לוי שכל הרחוב הכיר כאמא של כולם.
