אני אליעזר, בן למשפחת ניצולי שואה, שב לאחר עשרים שנה אל מושב ילדותי בגליל. הבית הישן איננו, המשפחה התפזרה, והעבר רודף אותי בין חורבות הזיכרון. במפגש טעון עם שכניי לשעבר, אני נאלץ להתמודד עם סודות ישנים, בגידות משפחתיות, והמאבק למצוא שייכות בארץ שמשתנה לנגד עיניי.
הלילה שוב איני מצליחה להירדם. המחשבות רצות בראשי, הלב מתכווץ מכאב. בשבוע שעבר בתי הקטנה, תמר, חגגה שנתיים – והבחירה שלי לאפשר לאמא של בעלי לשעבר להשתתף עוררה סערה במשפחה.
ביום השנה לנישואיי, רגע אחד שינה את חיי. ילד קטן קרא לבעלי 'אבא', וכל מה שחשבתי שידעתי קרס. זהו מסע של כאב, בגידה, וחיפוש אחר אמת בתוך משפחה ישראלית.
ביומן זה אני, מרים, משתפת אתכם במאבק הפנימי שלי בין הרצון לעזור למשפחה לבין הצורך לשמור על עצמי. אחרי שנים של התמסרות, אני מגלה שהגבול בין נתינה לניצול דק מאוד, במיוחד כשמדובר בחמותי הדומיננטית. הסיפור חושף את הקונפליקטים, הכעסים והאהבות שמרכיבים את חיי בישראל של היום.
הכול התפוצץ באותו ערב, כשצעקתי על חנה, אשתי השנייה של אבא שלי, שאני לא נוסעת איתה לשום מקום. מאז מותו של אבא, אני חיה איתה – אשה שמעולם לא רצתה אותי באמת. אני שואלת את עצמי: האם מותר לי להרגיש שנאה כלפיה, או שאולי אני פשוט מחפשת אשמה במקום הלא נכון?
אני מרים, בת 44 מירושלים, אלמנה טרייה שמנסה למצוא מחדש אהבה וחיים אחרי שנים של נישואים. ילדיי, שעד לא מזמן היו כל עולמי, הפכו למכשול בלתי צפוי בדרכי להקים זוגיות חדשה. זהו מסע מטלטל בין רגשות אשם, געגועים, תקוות – והמאבק על הזכות לאושר.
אני, דבורה, עמדתי בפתח הבית בירושלים, כשבידי תיק קטן, והודעתי לבעלי, יעקב: 'אני עוזבת.' זה היה רגע של שחרור, אבל גם של כאב עמוק. כל חיי חייתי לפי ציפיות של אחרים – עכשיו הגיע הזמן לבחור בעצמי.
אני, רחל בן-צבי, נכנסתי למסעדה קטנה בדרום תל אביב, מחפשת עבודה ומפלט מהחיים הקשים. אף אחד לא ידע אז שהעבר שלי במטבחי עילית יוביל למהפכה במקום הזה. הסיפור שלי הוא על התמודדות עם זיכרונות, משפחה קרועה, והבחירה להאמין בעצמי מחדש.
הכול התחיל בצהריים חמים, כשמרים, חברתי הטובה מאז הצבא, הגיעה אליי עם בנה הקטן. לא תיארתי לעצמי שהביקור התמים הזה יחשוף סודות ישנים, יגרום לי להתמודד עם רגשות אשמה עמוקים ויערער את כל מה שחשבתי על עצמי ועל משפחתי. זהו סיפור על אחריות, חברות, ובחירות קשות בלב המציאות הישראלית.
אני, תמרה, עומדת בתחנת הרכבת בלב תל אביב, כשכל עולמי מתפרק מסביבי. ברגע אחד, שיחת טלפון אחת, כל מה שהכרתי – הבית, המשפחה, הביטחון – נעלם. הסיפור שלי הוא על חיפוש אחר שייכות, בין רעשי העיר, בין מבטי זרים, ובין שאלות שאין להן תשובה.
עמדתי במטבח, מחזיק את כוס התה הרותחת, כששושנה אמרה לי שהיא רוצה להתגרש. ארבעים ואחת שנים של חיים משותפים, ילדים, נכדים, מלחמות, אינתיפאדות, משכנתא – והנה, הכול מתפרק. אני מנסה להבין: איך אפשר לפרק חיים שלמים?
אני, רחל לוי, עומדת מול בעלי יצחק בסלון הדירה הקטנה שלנו בפתח תקווה, כשכל עולמי מתמוטט. הבגידה שלו, ההחלטות הכלכליות הקשות, והמאבק על עתיד בתנו מרים – כל אלה מתערבבים לכדי סערה אחת שמאיימת לקרוע אותנו לגזרים. האם אפשר לסלוח? האם יש דרך חזרה?
