סבתא רחוקה, קרובה – סיפור על שייכות ואהבה

"סבתא, את יכולה להיות סבתא שוב?" שאלתי בקול רועד, עומדת בכניסה למטבח הקטן שלה, ריח של מרק עוף ממלא את האוויר. סבתא אסתר הסתובבה אליי, עיניה הכחולות מצטמצמות. "מה את מדברת, תמרה? מה זה השטויות האלה?"

עמדתי שם, ילדה בת תשע, עם תיק בית ספר על הגב ולב כבד. כל החברות שלי בשכונה דיברו על הסבתות שלהן – אחת מבשלת קובה, השנייה מביאה מתנות מחו"ל. לי היו שתיים: סבתא אסתר, שעלתה מפולין אחרי המלחמה, וסבתא רחל, שעלתה ממרוקו בשנות החמישים. שתיהן היו כל כך שונות – האחת קרירה ומרוחקת, השנייה חמה ורעשנית. אבל אף אחת מהן לא הרגישה לי באמת "שלי".

"בכיתה כולם סיפרו על הסבתות שלהם," המשכתי בלחישה. "ואני… אני לא יודעת מה להגיד. אצל יעל יש סבתא אחת שמספרת סיפורים על השואה, ואצל נועה יש סבתא שמכינה מופלטה. לי יש שתיים, אבל… אני לא מרגישה שייכת לאף אחת."

סבתא אסתר נאנחה והניחה את הכף בצד. "תמרה'לה, לפעמים החיים לא פשוטים. אני לא יודעת איך להיות סבתא אחרת."

לא ידעתי אז כמה עמוק הכאב שלה. רק שנים אחר כך גיליתי את הסוד הגדול של המשפחה שלנו – איך אבא שלי, יעקב, נולד במחנה עקורים באיטליה, ואיך סבתא אסתר איבדה את כל משפחתה בשואה. היא לא דיברה על זה אף פעם. כל מה שידעתי זה שהיא תמיד נראית עצובה כשאני שואלת על הילדות שלה.

באותו ערב חזרתי הביתה לדירה שלנו בבת ים. אמא שלי, מרים, ישבה בסלון עם הטלפון ביד. "איך היה אצל סבתא אסתר?" שאלה בלי להרים עיניים.

"היא לא רוצה להיות סבתא שוב," עניתי בשקט.

אמא נאנחה. "היא אוהבת אותך בדרכה. זה לא קל לה."

"אבל למה סבתא רחל כל כך שונה? היא תמיד מחבקת אותי, מספרת בדיחות…"

"כל אחת עברה חיים אחרים," אמרה אמא. "סבתא אסתר איבדה הרבה. סבתא רחל באה ממשפחה גדולה במרקש."

בלילות הייתי שוכבת במיטה וחולמת שיש לי סבתא כמו בסיפורים – אחת שמכינה לי עוגיות ומספרת לי על ילדותה בארץ רחוקה. אבל המציאות הייתה אחרת: שתי נשים זרות זו לזו, ואיכשהו גם לי.

יום אחד, כשהייתי בת שתים עשרה, פרצה מריבה גדולה במשפחה. זה היה אחרי פסח, כשכולנו התכנסנו אצלנו בבית הקטן. אבא שלי ניסה לשלב בין שתי המשפחות – המרוקאית והאשכנזית – אבל זה תמיד נגמר בצעקות.

"למה את לא מדברת עם רחל?" הטיחה אמא שלי באסתר.

"אני לא מבינה אותה! היא כל הזמן צועקת!" ענתה אסתר.

"את קרה כמו קרח!" צעקה רחל.

אני ישבתי בפינה, בולעת דמעות. רציתי לצעוק: למה אני צריכה לבחור? למה אני צריכה להרגיש זרה אצל שתיכן?

באותו לילה ברחתי מהבית והלכתי לגן הציבורי. ישבתי על הנדנדה והבטתי בכוכבים. פתאום שמעתי קול מאחוריי.

"תמרה? מה את עושה פה לבד?"

זו הייתה שירה, השכנה שלנו – עולה חדשה מרוסיה, שגם לה לא הייתה סבתא בארץ.

"אני לא יודעת למי אני שייכת," אמרתי לה.

שירה חייכה בעצב. "גם לי אין כאן אף אחד. אולי נהיה סבתות אחת של השנייה?"

צחקנו יחד, אבל בפנים הרגשתי ריקנות.

השנים עברו. התבגרתי, התגייסתי לצבא ושירתתי כמשק"ית חינוך בבסיס בדרום. שם פגשתי אנשים מכל קצוות הארץ – עולים חדשים, ותיקים, דתיים וחילונים. פתאום הבנתי: כמעט לכולם יש סיפורים כאלה – משפחות מורכבות, פערים תרבותיים, תחושת זרות.

יום אחד קיבלתי טלפון מאבא: "תמרה, סבתא אסתר בבית חולים."

נסעתי לירושלים במהירות. בחדר הלבן והריק היא שכבה קטנה ושברירית.

"סבתא," לחשתי לה, "אני כאן."

היא פקחה עיניים חלשות ולחצה את ידי.

"תמרה'לה… אני מצטערת שלא ידעתי איך להיות סבתא טובה…"

דמעות זלגו מעיניי.

"את היית הסבתא הכי אמיצה בעולם," אמרתי לה.

לפני שנפטרה היא לחשה לי: "אל תשכחי מאיפה באת – מכל המקומות… גם אם לפעמים זה כואב."

בלוויה עמדנו כולנו – המשפחה המרוקאית והאשכנזית – ובכינו יחד. פתאום הרגשתי שייכת לשתיהן.

עברו שנים מאז. היום אני אמא בעצמי לשני ילדים – יונתן ונעמה. לפעמים יונתן שואל אותי: "אמא, למה לסבתא רחל יש מבטא מוזר? ולמה לסבא יעקב יש תמונות ישנות בשחור-לבן?"

אני מחבקת אותו ומספרת לו על שתי הסבתות – על המרק של אסתר ועל החמין של רחל; על השירים מפולין ועל הריקודים ממרוקו.

אבל בלילות אני עדיין תוהה: האם באמת אפשר להשתייך לשני עולמות כל כך שונים? האם אפשר להיות נכדה של שתיים – בלי לבחור צד?

ואולי דווקא מתוך הכאב הזה נולדת המשפחה הישראלית החדשה?

לפעמים אני שואלת את עצמי: האם גם הילדים שלי ירגישו פעם זרות כזו? או שאולי הם כבר ילמדו לחבק את כל החלקים שלהם?