שתיקה בין קירות: הסיפור של איילת ורותי

"את לא מבינה, רותי! אני פשוט לא יכולה יותר!" צעקתי לתוך הטלפון, הדמעות כבר חונקות לי את הגרון. "יש לי שלושה ילדים קטנים, עבודה, שיעורי בית, חוגים, ובעלי בקושי בבית. למה זה תמיד נופל עליי?"

"איילת, גם לי יש חיים!" רותי ענתה בקול חד, כמעט צורם. "אני עובדת משמרות בבית החולים. את חושבת שקל לי? את חושבת שאני לא מתה מעייפות? אבל אמא צריכה אותנו!"

השתררה שתיקה כבדה. שמעתי את הנשימות שלה מעבר לקו, קצרות, כועסות. ואז היא זרקה: "אם זה כל כך קשה לך, תשאירי אותה אצלך עוד שבוע. אני אקח אותה לשבועיים אחרי זה."

"אני לא יכולה!" צעקתי שוב, הפעם כמעט בתחינה. "אם הייתי יכולה, לא הייתי מבקשת ממך בכלל!"

הטלפון נותק. נשארתי לבד בסלון, הילדים משחקים ברקע, ואני מרגישה איך העולם סוגר עליי. אמא, מרים שלנו, ישבה בחדר שלה, שקטה, כמעט לא מדברת מאז שאבא נפטר. כל אחת מאיתנו הרגישה שהיא מקריבה יותר מהשנייה.

בערב, כשנכנסתי לחדר של אמא עם כוס תה, היא הביטה בי בעיניים עייפות. "אתן רבות שוב?" שאלה בשקט.

"לא רבים… רק מנסות להבין איך מסתדרים," מלמלתי.

"אני עול עליכן," היא לחשה.

"אמא, אל תגידי את זה," אמרתי מיד, אבל היא כבר הפנתה מבט אל החלון.

למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, החדר של אמא היה ריק. המיטה מסודרת מדי. הלב שלי צנח. רצתי לרותי, התקשרתי לדוד יעקב ולדודה רבקה – אף אחד לא ראה אותה. המשטרה הגיעה אחרי שעתיים. הם שאלו שאלות, רשמו פרטים. "אולי הלכה לבית הכנסת?" הציע אחד השוטרים.

"היא לא יוצאת לבד כבר חודשים," לחשתי.

רותי הגיעה בריצה, עיניה אדומות. "את אשמה!" היא צעקה עליי מול השוטרים. "אם היית מסכימה להחזיק אותה עוד יום… אולי לא הייתה בורחת!"

"אני? את בכלל לא רצית לבוא! את תמיד עסוקה!"

"אני לפחות דואגת לה באמת!"

השוטרים ביקשו שנירגע. אבל המילים כבר נאמרו. משהו נשבר בינינו באותו רגע.

עברו ימים של חיפושים. תלינו מודעות ברחבי השכונה – תמונה של אמא מחייכת מהבר מצווה של יונתן, הנכד הבכור. הלכנו לבתי כנסת, לבתי אבות, אפילו למקווה הישן שבו הייתה מתנדבת פעם בשבוע.

כל יום שעבר בלי תשובה היה כמו סכין בלב. רותי ואני הפסקנו לדבר כמעט לגמרי. כל אחת שקעה באשמה שלה.

בערב שבת אחד, ישבתי לבד בסלון עם החלות והיין. הילדים כבר נרדמו. פתאום שמעתי דפיקה בדלת. פתחתי – רותי עמדה שם, עיניה נפוחות.

"אפשר להיכנס?" שאלה בשקט.

הנהנתי. ישבנו שתינו בשקט דקות ארוכות.

"אני לא ישנה בלילות," היא אמרה לבסוף. "כל הזמן חושבת מה אמרתי לך… מה אמרנו לה… אולי היא באמת הרגישה שהיא עול עלינו."

"גם אני," לחשתי.

רותי התחילה לבכות. "אני כל כך מצטערת…"

חיבקתי אותה חזק. "גם אני מצטערת."

עברו שישה חודשים מאז שאמא נעלמה. המשטרה הפסיקה לחפש מזמן. כל יום שישי אנחנו מדליקות נר נוסף בשבילה – אולי תחזור, אולי מישהו יתקשר ויגיד שמצאו אותה.

לפעמים אני מתקשרת לרותי סתם כדי לשמוע קול של מישהו שמבין בדיוק מה אני מרגישה. לפעמים אנחנו רבות שוב – על שטויות – אבל תמיד מסיימות בשתיקה כבדה.

השכנים הפסיקו לשאול שאלות. בבית הכנסת מתפללים עליה כל שבת, אבל אני מרגישה שהלב שלי התרוקן.

יום אחד קיבלתי מכתב בדואר – כתב יד של אמא: "בנותיי היקרות, אל תריבו בגללי. החיים קצרים מדי בשביל כעסים ישנים. תסלחו אחת לשנייה." המכתב היה חתום בתאריך שלושה ימים לפני שנעלמה.

ישבתי עם רותי במרפסת וקראנו אותו שוב ושוב.

"את חושבת שהיא ידעה שנלך לאיבוד בלעדיה?" שאלה רותי בשקט.

לא ידעתי מה לענות.

מאז אותו יום אני מסתובבת עם השאלה הזאת: האם יכולנו לעשות משהו אחרת? האם יש דרך לרפא לב שבור?

אולי אתם יודעים לענות לי – האם אפשר לסלוח לעצמנו באמת?