אני מרים, אשתו של יעקב, ומזה חצי שנה אני חיה לבד, בזמן שבעלי עזב אותי לטובת אמו החולה. הסיפור שלי הוא על בדידות, קנאה, ומאבק בין נאמנות למשפחה לבין הצורך להרגיש נאהבת ומובנת. דרך עימותים יומיומיים, שיחות טעונות, ותחושת חוסר צדק, אני מנסה להבין האם יש לי עוד מקום בליבו של יעקב.
אני מרים, אמא לשלושה, שגידלה את ילדיה לבד אחרי גירושין כואבים. במשך שנים עבדתי קשה כדי להעניק להם עתיד טוב, אבל עכשיו, כשהם עזבו את הבית, אני מוצאת את עצמי לבד, בלי דירה ובלי ביטחון כלכלי. הסיפור שלי הוא על בדידות, תקווה, והמאבק למצוא מקום בעולם שבו נתתי כל כך הרבה.
אני חנה, אם יחידנית מתל אביב, שגידלה את בנה יונתן לבד אחרי שבעלי עזב אותנו. כל חיי סבבו סביבו, אך בגיל שלושים הוא התרחק ממני עד שנעשה כמעט זר. זהו סיפור על אהבה, הקרבה, כאב, ועל השאלה האם אפשר לגשר על תהום שנפערה בין אם לבנה.
הכול התחיל בשיחת טלפון אחת מהבת שלי, מרים, שביקשה ממני לשמור על הנכד שלי, יונתן, רק לכמה ימים. לא תיארתי לעצמי שה'כמה ימים' האלה יהפכו לחודש שלם שישנה את כל עולמי. דרך ההתמודדות עם הבדידות, הקשיים הכלכליים והקונפליקטים המשפחתיים, גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי.
אני רבקה, בת שבעים ושתיים, ואם לשלושה ילדים. אחרי שנים של נסיעות מתישות לסופי שבוע אצל הילדים, החלטתי להפסיק – כי הלב שלי כבר לא עומד בזה. זהו סיפור על אהבה, אכזבה, בדידות והגבול הדק שבין נתינה עצמית לאובדן עצמי.
אני, רחל, מצאתי את עצמי לכודה עם משפחתי בדירה קטנה בירושלים, כשסופת שלגים נדירה סגרה אותנו מכל עבר. באותו לילה, אבי, יצחק, לקה בשבץ מוחי – והיינו חסרי אונים, מנותקים מהעולם, ללא אפשרות להזעיק עזרה. הסיפור שלי הוא על פחד, אשמה, סודות משפחתיים ישנים, והכוח למצוא תקווה גם כשנדמה שהכול אבוד.
שמי דבורה, ואני חיה כבר שנים בתחושת בדידות בתוך הנישואים שלי. לילה אחד, כשבעלי יצחק שוב לא חזר הביתה, הבנתי שהאהבה שלנו נעלמה מזמן. עכשיו, בגיל 53, אני מנסה למצוא את עצמי מחדש ולשאול האם יש לי עוד כוח להילחם על מה שנשאר.
אני, מרדכי, כותב את המילים האלו בלב כבד, אחרי שהבנתי שטעיתי בבחירותיי. עזבתי את רחל, אשתי הראשונה, בשביל מישהי אחרת, וגיליתי שהאשליה התפוגגה מהר מהצפוי. עכשיו, בעיר הקטנה שלנו בגליל, אני מתמודד עם הבדידות, החרטה והתקווה שאולי עוד אפשר לתקן.
תמיד האמנתי שמשפחה היא עוגן. שכשאזדקן, ילדיי יהיו לצידי, והבית שבניתי יהפוך לחום של לבבות קרובים. היום אני מתעוררת בכל בוקר בפינה זרה, לא יודעת היכן אפגוש את הערב הבא. כך אני, חנה, חיה עכשיו — אותה חנה לוי שכל הרחוב הכיר כאמא של כולם.
בגיל שישים, אחרי גירושין כואבים וחיים מלאי שגרה, מצאתי את עצמי מתאהבת לראשונה. בין שיחות עם הילדים, מבטים שיפוטיים של השכנים, ופחדים ישנים, גיליתי מחדש את עצמי ואת הכמיהה לאושר. הסיפור שלי הוא על התמודדות עם מוסכמות, בדידות, והאומץ לבחור באהבה גם כשכולם מסביב מרימים גבה.
עמדתי מול המראה באמבטיה, יד רועדת עם מסקרה, וניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה התאפרתי כך. שבע שנים חלפו מאז אותו ערב גורלי שבו פגשתי את יעקב, בעלי לשעבר, שעזב אותי שנה אחרי לידת בננו, והשאיר אותנו עם דירה אך עם לב שבור. עכשיו, רגע לפני פגישה גורלית עם משפחתו של בני, אני מתמודדת עם פחדים, זיכרונות, ותקווה חדשה.
אני, רבקה, אם חד הורית מירושלים, תמיד עודדתי את בני, דניאל, ללכת אחרי החלומות שלו. כשהתחתן עם תמר ונסע לנורבגיה, חשבתי שהקשר שלנו יישאר חזק. עכשיו אני מוצאת את עצמי בוהה בטלפון, מחכה לשיחה שלא מגיעה, ותוהה אם אי פעם אחזור להיות חלק מהחיים שלו.
