בליל סערה, רגע אחרי שקברנו את אבא, עמדתי מול אסתר, אשתו השנייה, ואמרתי לה לעזוב את הבית. המשפחה כועסת, הלב שלי קרוע, ואני לא יודע אם פעלתי נכון. כל מה שרציתי היה להגן על הזיכרון של אמא ועל הבית שלנו, אבל עכשיו אני לבד עם הספקות.
הכול התחיל באותו ערב חורפי, כששמעתי את דלת הבית נטרקת מאחוריי. עמדתי במטבח, ידיי רועדות מעל הסירים, וליבי מתכווץ מהפחד שמא אברהם שוב יחזור כועס. זהו סיפור על משפחה ירושלמית, על אהבה שנשחקה בין קשיי היומיום, ועל ההחלטה הקשה ביותר של חיי.
אני מרים, ואם לשלושה, ומאז שאחיו של בעלי, יעקב, נהרג בפיגוע, בעלי, דניאל, שקע כולו במשפחת אחיו. הבית שלנו התרוקן מנוכחותו, ואני נותרתי להיאבק לבד על המשפחה שלנו. זהו סיפור על כאב, נאמנות, ובחירות שמותירות אותנו עם שאלות שאין להן תשובה.
אני, מרים, יושבת מאחורי הדלת הסגורה, שומעת את הבן שלי צורח ומתחנן שאפתח לו. הלב שלי נקרע, אבל הפחד חזק ממני – הפחד מהעבר, מהאמת, מהכאב שלא עוזב. זהו סיפור על אובדן, אשמה, ובחירה בין אהבה להישרדות בתוך המציאות הישראלית הקשה.
עמדתי במטבח, מחזיקה כוס תה רותחת, כששמואל נכנס הביתה וטרק את הדלת. ידעתי שמשהו השתנה, אבל לא העזתי לשאול. זהו סיפור על אהבה שהתפוגגה, על בדידות בלב תל אביב, ועל הדרך שבה למדתי להאמין בעצמי מחדש.
אני מרים, בת 48 מירושלים, ובכל שנה באביב, כשהאוויר מתמלא בריח פריחת ההדרים, הזיכרונות שלי מתעוררים ומכאיבים. השנה, החלטתי לנסוע לבקר את קבר אמי אחרי שנים של ריחוק, מסע שמעלה בי סערה של רגשות ישנים, סודות משפחתיים וכאב שלא מרפה. בין געגועים, קונפליקטים עם אחי יעקב, והמציאות הישראלית המורכבת, אני מנסה למצוא שלווה ולסלוח – לעצמי ולאחרים.
ביום שלישי אחד, חיי התהפכו בין מדרגות בניין משרדים בתל אביב. אני, דבורה לוי, נאבקת בין קריירה תובענית, משפחה מתפוררת, וזיכרונות מהעבר שמסרבים להרפות. זהו מסע של כאב, תקווה, ובחירה מחודשת בחיים – למרות הכול.
הערב ההוא שינה את חיי. בין קולות הגיהוץ, טלפון אחד פתח פצע ישן והציף את הבית בזיכרונות, פחדים ואהבה שלא מרפה. זהו סיפור על התמודדות עם אובדן, משפחה ישראלית מתוחה, וחיפוש אחר משמעות בתוך השגרה.
