אני רבקה, בת שמונים ושלוש, ומעולם לא חשבתי שיום אחד אמצא את עצמי עומדת באמצע הלילה בתחנת אוטובוס ריקה, מושפלת ומבולבלת. כל חיי עבדתי קשה, גידלתי ילדים בארץ הזו, ועכשיו – בגלל כמה שקלים שלא היו לי – נזרקתי מהאוטובוס כאילו הייתי שקית זבל. הסיפור שלי הוא על כבוד, על עוני ועל השאלה מה באמת נשאר לנו כשאנחנו מזדקנים במדינה שכל כך אהבנו.
אני מרים, אלמנה מירושלים, שבמשך שנים חלפתי על פני שלמה, האיש שעמד מדי יום בפינת הרחוב ונופף לעוברים ושבים. יום אחד, מתוך בדידות וסקרנות, עצרתי ושאלתי אותו למה הוא שם. מה שגיליתי שינה את חיי וגרם לי להאמין מחדש בכוחו של הלב האנושי.
הוציאו אותי מבית החולים, והילדים שלי שמעו מהרופאים שאסור לי להישאר לבד. חשבתי שהם יבינו, שיזכרו בכל מה שנתתי להם, אבל המציאות הישראלית טפחה על פניי. בין קירות הדירה הישנה שלי בפתח תקווה, נאלצתי להתמודד עם בגידה שקטה של המשפחה והחברה.
